<h1>רבינו אברהם מן ההר על סוכה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוכה שהיא גבוהה. על שם הסכך קרויה סוכה. וכולה מפרש בגמרא. מרובה מצלתה. שהמיעוט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו. סוכה דנפישי מילתה. במשנה, דתני שהיא גבוהה ושאינה גבוהה ושאין לה ג' דפנות ושחמתה מרובה. דלא נפישי מיליה. בההיא משנה. הושבתי. דרשינן ציויתי לישב. ואע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, מיהו דרשינן ליה לדרשא. לצל יומם. משמע שאין סכך אלא לצל. עשתרות קרנים. שני הרים גבוהים והשפלה ביניהם, ומגובה ההרים אין חמה זורחת בשפלה. שבעת ימים. ותו לא. והיינו ארעי, ודייה במחיצות קלות. ולמעלה מעשרים אמה. צריך לעשות מחיצות חזקות.
<h2>דף ג.</h2>
הלכה צריכה וכו'. וכן הלכתא כב"ש בתרוייהו, שאם היא הרי"ף, איכא מאן דפסיק כרבה, דאמרינן [שבת כ"ב ע"א] כל מילי דמר עביד כרב. ואנן מסתברא לן דהלכתא כרבא, דקיימא לן [ז' ע"ב] סוכה דירת ארעי בעינן, ור' יהודה ס"ל דדירת קבע בעינן ולית הלכתא כותיה. ואי הוו דפנות מגיעות לסכך כל שכן דהויא לה דירת קבע. ועוד דהא סוגיין [ט' ע"ב] בענין סוכה ע"ג סוכה שייכא כותיה דרבא, ע"כ. וזה נבאר. וכ"פ הר"ם. ולמעלה מעשרים אמה אין לה הכשר עד שימעט חללה מעשרים, דחלל סוכה תנן חלל מבוי תנן [ערובין ג' ע"ב]. ואפילו דפנות מגיעות לסכך או יש רוחב יותר מד' אמות על ד' אמות פסולה עד שימעט חללה. כדי ראשו ורובו ושולחנו. הם שבעה טפחים על שבעה טפחים. למשכה. למשך הסוכה.
הלכה צריכה וכו'. וכן הלכתא כב"ש בתרוייהו, שאם היא פחותה מז' טפחים על ז' טפחים פסולה. ובסוכה גדולה אם שולחנו חוץ לסוכה לא יצא ידי סוכה ואסור לו לאכול על שולחנו שהוא חוץ לסוכה. דהא קאמר ליה רבא ולא תזוז מינה. וכן פסקו הרי"ף פרק הישן [כ"ח ע"א], שהביא שם סוגיא זו והר"ם פרק ו' [הלכ' סוכה]. ואיכא מאן דפסיק בסוכה קטנה כב"ש, דהא פסיק רב הונא כותיה בהא, ומהא אמר ליה רבא ולא תזוז מינה, אבל בסוכה גדולה ושולחנו חוץ לסוכה הלכה כב"ה, דקיימא לן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה [ברכות ל"ו ע"ב]. ועוד דלקמן בפרקין [ז' ע"ב] אוקימנא להא דשולחנו בתוך הבית למילתייהו דב"ש בשיטה. וזו אינה ראיה, דאביי דקאמר הכי סבירא ליה דטעמייהו דב"ש משום דבעינן סוכה דירת קבע. אבל רב נחמן בר יצחק לית ליה הך סברא, דהא מפרש טעמא דהא דמשום דגזרי שמא ימשך אחר שולחנו הוא. מעורכי המלחמה. דכתיב [דברים כ'] מי האיש אשר בנה בית חדש ילך וישוב לביתו. ואין מערבין בו. מי שדר בבית זה אינו אוסר על בני החצר והמבוי. הילכך אינו צריך בעירוב בני החצר ובשיתוף בני המבוי. ואין מניחין. באותו בית עירובי חצרות שגבו מבני כל הבתים.
<h2>דף ג:</h2>
עיבור בין שתי עיירות. הסמוכות זו לזו במאה אמה וארבעים ואחת ושליש. ואם בית זה באמצע הדרך ונמצא שהוא תוך שבעים אמה ושירים לזו ולזו. ואם היה לו דין בית היה מצרף העיירות כדאיתא בכיצד מעברין [ערובין נ"ז ע"א]. בורגנין. הוא כמו סוכת ציידים או שומרי פירות. למילתייהו. ללון שם לילה אחד. אין בו דין חלוקה בחצר. שאינו נוטל מפני פתח בית זה כלל בחצר. לפי פתחיה. אם הגיעו לזה ג' בתים קטנים לחלקו ולזה בית אחד גדול כאותן ג' בתים, נוטל שלשת חלקי החצר, והאחר נוטל הרובע. ורב חסדא אמר וכו'. כלומר אין חולקין החצר כמו שאמרת, אלא כך חולקין, נותן ד' אמות מן החצר לכל פתח ופתח לפירוק משא הנכנס והיוצא מן הבתים, והשאר חולקין בשוה. ודוקא דאית ביה וכו', כלומר ומשום פתח בית זה אינו נוטל כלום בחצר. ובא למעטה. למעט גובה חללה מעשרים אמה ונתן כרים וכסתות בקרקעיתה להגביהו. לא הוי מיעוט. שאין סופו להניחם שם כל שבעה מפני הפסד ממונו, ואע"פ שגלה דעתו ואמר בפירוש שהוא יניחם כל שבעה, אין דרך בני אדם לעשות כך, ואין ביטולו מועיל כלום.
<h2>דף ד.</h2>
תבן וביטלו. בפירוש, לעמוד שם כל שבעה. ואין דעתו. שלא יצטרך לו כל שבעה, מיהו לא ביטלו בפירוש. או נתן שם עפר סתם, ואין יודע אם עתיד לפנותו אם לאו. מחלוקת. דלר' יוסי בטל אפילו לא ביטלו בפירוש, ולרבנן לא בטיל. והאי דנקט עפר סתם, משום כוחו דר' יוסי, דאפילו סתם, דלא ידע אם עתיד לפנותו אם לאו, בטל. אבל תבן ראוי לבהמה או להיסק או לטיט. הילכך בסתמא לא בטיל אפילו לר' יוסי. בית שמילאהו. ויש מת בתוכו. ולענין אהילות היא שנויה [אהלות פט"ו מ"ז], שטומאה שיש לה חלל טפח מתאהלת הטומאה בגג זה החלל ואינה בוקעת למעלה מן הגג. אבל כשאין לה חלל טפח מקריא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה לטמא כל שכנגדה עד לרקיע. וביטלו בטל. והויא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה. לא ביטלו. בפירוש, לא הויא טומאה רצוצה. ר' יוסי אמר וכו'. בין אתבן בין אצרורות פליג. צרורות היינו עפר. וקאמר תבן אם יודע שאינו [עתיד] לפנותו הרי הוא בטל מאיליו. וצרורות אפילו סתם, דלא ידע אם עתיד לפנותן אם לאו בטלו. והלכתא כרבנן, ולא שנא עפר ותבן אם ביטלן בפירוש הוי מיעוט ואם לאו לא הוי מיעוט. ולשון הר"מ פרק ד' [הי"ג], מיעטה בתבן ובטלו הוי מיעוט, ואין צריך לומר עפר וביטלו. אבל בעפר סתם אינו מיעוט, ע"כ. וכן תבין דעת הרי"ף, שכתב וכל שכן עפר וביטלו, ע"כ. ואע"פ שקיצר יותר מדאי, מ"מ לא הכשיר בעפר ובתבן אלא על ידי ביטול. וכן הילכתא.
והוצין. של אותו סכך, ראשיהם יורדין לתוך עשרים אמה. אם צלתם. של אותן הוצין היורדים הם כל כך שאם לא היה שם סיכוך אחר היתה צלתה של סוכה זו מרובה מחמתה, הרי הם סיכוך גמור, והוי כאילו ההוצין והסיכוך הוא סכך אחד וכשירה. שהרי אין מסיכוך אותן הוצין היורדים ולמטה עשרים אמה. אבל אם חמתה מרובה מצלתה פסולה, דלאו סיכוך נינהו, והרי הסיכוך כולו למעלה מעשרים, והרי חללה גבוה יותר מעשרים אמה. ולשון רבינו שלמה, והוצין של אותו סכך ראשיהן תלויים למטה מעשרים אם צלתם של אותן [הוצין] מרובה מחמתן דאי הוה שקלת ליה לסכך העליון כשירה דמנינן עשרים אמה מהם ולמטה, ע"כ. ואי קשיא, והא אסיקנא בריש עירובין [ג' ע"א] דרבא דהוא בתרא סבירא ליה חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן, ואם היה מקצת סכך למעלה מעשרים אמה ומקצתו למטה מעשרים אמה וכן קורה של מבוי מקצתה למטה מעשרים ומקצתה למעלה מעשרים סוכה כשירה ומבוי כשר, ואע"ג דאי קלשת לה הויא חמתה מרובה מצילתה ואי קלשת לקורה הויא לה קורה הניטלת ברוח כדאיתא התם. והכא אמרינן דאי הוו הנך הוצין חמתן מרובה מצילתן פסולה. תריץ דהתם מיירי בסכך שהוא אחד והסיכוך מתוקן יחד שהוא כגוף אחד, דומיא דקורה שהוא גוף אחד. והואיל והסיכוך הוא סיכוך אחד ומתוקן יחד כמו שעושין סיכוך, אע"פ שאין מעובי הסיכוך תוך עשרים אמה אלא כעובי שער הראש כשירה, [שהרי] סיכוך נעשה כראוי. דחלל ואויר סוכה תנן, שצריך שלא יהא אוירה גבוה יתר מעשרים אמה, ואין לאויר סוכה זו יותר מעשרים אמה, ואע"פ שהסיכוך הוא למעלה מעשרים אמה, אינו מעובי דינר זהב, שאי אפשר לצמצם כשירה. אבל הכא מיירי שכל הסיכוך הוא למעלה מעשרים אמה, אלא שהוצין היוצאין מן הסיכוך הם יוצאין למטה מעשרים, והם עצמם לא נעשו לסיכוך אלא שיורדים מהסיכוך, ואמרינן בהו אם צילתן מרובה מחמתן הוו להו כסיכוך הסוכה, וכגג הסוכה הם נחשבים, ואם חמתן מרובה מצילתן אינם נחשבים כסיכוך הסוכה, שהרי הם יוצאין מהסיכוך ואינם סיכוך, והרי כל הסיכוך למעלה מעשרים אמה, ואויר הסוכה וחללה גבוה יותר מעשרים אמה ופסולה. זהו עיקר הפירוש. וכן תבין דעת הר"ם, שכתב פרק ד' [הי"ג], היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין יורדים לתוך עשרים, אם היתה צילתם מרובה מחמתן יחשבו כגג הסוכה וכשירה ע"כ. ואיכא מאן דמפרש הא דהוצין יורדים, דוקא בהוצין שאינן מגוף הסכך, אבל אם הם מגוף הסכך כשירה. דהא אסיקנא בריש עירובין דסכך מקצתו למעלה ומקצתו למטה ואפילו בעובי משהו כשירה, כדכתבינן. והעיקר מה שפירשנו, ואפילו יוצאים מגוף הסכך לאו סכך נינהו כדפרישנא אלא כשצלתן מרובה מחמתן ויהבינן להו דין גוף הסכך כדכתבינן. ולשון רבינו שלמה אינו מדוקדק, שכתב דאי הוה שקלת וכו'. דאטו אם הם שני סיכוכים רחוקים זה מזה ואויר בינתים, העליון למעלה מעשרים והתחתון תוך עשרים, ודאי שתיהן פסולות, כמו שנבאר לקמן, דהואיל והסכך כמו [ש]הוא למעלה מעשרים אמה סכך פסול הוא, דהא חללה יותר מעשרים אבל כשהסכך הוא אחד ומקצת הסיכוך אפילו אינו בעובי דינר זהב תוך עשרים אין כאן סכך פסול כלל, דחלל סוכה תנן. ולא שייך הכא למימר והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, שהרי אין כאן סכך פסול כלל, שהרי אין בחלל זה הסיכוך יותר מעשרים. אבל כשיש בחלל (כל) הסיכוך יותר מעשרים אמה אין לך סכך [פסול] גדול מזה. וזה אין בו ספק.
בתוך עשרה וממעטין חללה. אם חמתן וכו'. דהואיל ובגבוהה כה"ג לא חשבינן להו כגוף הסכך כדאמרינן, הכא נמי לא חשבינן להו כגוף הסכך ולא ממעטין גובהה מעשרה וכשירה. דירה סרוחה היא. איכא מאן דמפרש דמכל מקום אין יכול להשתמש שם בגובה עשרה והויא דירה סרוחה ופסולה. והלכתא כרבא, והביאה הרי"ף. וכתב [א"ה האי איכא מאן דמפרש], ותימה על הר"ם שהשמיטה ע"כ. והעיקר הוא דר"ם לא השמיט הא דרבא, שהרי כתב ראש פרק ה' [הלכ' סוכה ה"ב] וצריך להזהר שלא יהיו הוצין וכו'. ודעת הר"ם הוא דהואיל ואין לה פסול מחמת דברים הפוסלים סיכוכה אלא מחמת שאינו דר בה ברצונו חדא דינא אית לה עם הני דאמר אביי לקמן [י"ב ע"ב] שביק לה ונפיק. והיתה דעת אביי דהואיל והוצין היוצאין אינן נובלין ונופלים ואין ריחם רע וחמתן מרובה מצלתן כמאן דליתנהו נינהו וכשירה, ומותר לעשות כן לכתחלה דכמאן דליתנהו נינהו. ואהדר ליה רבא דדירה סרוחה נינהו ואסור לעשות כן לכתחילה דילמא שביק לה ונפיק. ופסק כרבה. ומפני זה קשר הר"ם הא עם דבר הנובל וריחו רע. וזהו העיקר.
איצטבא. היא בנין אבנים או טיט או עצים. על פני כולה. שמגיעין ראשי האיצטבא לשני דפנות הצדדין. אם יש ברוחב האיצטבא שיעור סוכה כשירה. דהיינו ז' טפחים ומשהו כשירה. פירש רבנו שלמה כל הסוכה ואפילו מהאיצטבא והלאה, דמנינן חללה מהאיצטבא ולמעלה, ונמצא דופן האמצעי כולו כשר, ודפנות הצדדין ברוחב האיצטבא, והוכשרו כולן, כדאמרינן לקמן סוכה קטנה כשירה, ואמרינן לקמן [י"ט ע"א] פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה. הילכך כל הסוכה כמו שהיא גדולה כשירה ע"כ. ולזה הפירוש מותר לישן בכולה. ואיכא מאן דמפרש כשירה ומותר לישן באיצטבא, אבל חוץ לאיצטבא לא יישן. ואע"ג דאמרינן לקמן [י"ט ע"א] פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה ומוקמינן לה בקנים היוצאים לפנים מן הסוכה ומשכה ואזלה בהדה, מהו דתימא לחודייהו קיימי קמ"ל. לא דמי, דבדופן הוא דאמרינן דאע"ג דליכא [אלא] חדא דופן דמשכה אמרינן כמאן דמשכה אחריתי בהדה. אבל בסכך פסול לא אמרינן פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה, שהרי סכך פסול בארבעה. והר"ם לא הרחיב בה כלום. ולשונו פרק ד' [הי"ד] בנה איצטבא כנגד דופן האמצעית על פני כולה אם יש באיצטבא שיעור רוחב סוכה כשירה ע"כ.
מן הצד. שבנה האיצטבא על פני אחת מדפני הצדדין ואין האיצטבא מגעת לכותל האחר. סתם בית ארכו יתר על רחבו. ודופן האמצעי מקרי הכותל הקצר שהוא כנגד הפתח. ומשום הכי נקט כשבנה האיצטבא על פני כולה שבנאה כנגד דופן האמצעי. ומפני ששאר הכותלים ארוכים נקט כשבנה האיצטבא שאין ראשה השני מגיע לכותל האחר ואין האיצטבא נוגעת אלא בשני כותלים נקט שבנאה מן הצד, דהיינו באחד מאותן כותלים הארוכים. פסולה. כל הסוכה. שאין כאן הכשר סוכה אלא בשתי מחיצות. כשירה. כדפרישנא לעיל, דהוי כאילו נוגעת האיצטבא עד דופן השלישית. דהואיל וזה הדופן הוא תוך ארבע אמות לאיצטבא חזינן ליה לאותו דופן כאילו נתעקם ובא עד הנה. שדופן עקומה הלכה למשה מסיני דחשבינן לה כאילו היא עקומה עד ארבע אמות פחות משהו. שנפחת. והלך לו גגו באמצעו וסיכך סכך כשר על אותו פחת. דחזיא לדופן. שאין גבוה יותר מכשיעור, ואין צריך לראות אותו כאילו הוא עקום ובא עד הנה אלא כדי לקרבו לסכך. אבל הכא. שהדופן גבוה יותר מעשרים אמה, וצריך לראות אותו כאילו נתעקם ובא עד הנה כדי לעשותו דופן כשר. כלומר שיתמעט גבהו ויהיה דופן כשר אימא לא אמרינן הכי קמ"ל. באמצעיתה. ואינה נוגעת לאחד מהכותלים. ולכותל. כלומר לכל אחד ואחד מהכותלים. כשירה. דאמרינן דופן עקומה אפילו בכל ד' רוחות, דהוי כאילו המחיצות נוגעות באיצטבא, והרי מן האיצטבא ולסיכוך פחות מד' אמות. ואע"פ שלא עשה מעשה בסכך עצמו, הואיל ועשה מעשה להכשירו אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי. וחקק בה. באמצעיתה גומא. כדי להשלימה. לגובה עשרה כנגד הגומא. כתב רבינו שלמה ובאותה גומא הכשר סוכה באורך וברוחב. וזה אמת דלא אמרינן חוקקין להשלים דהלכה כרבנן, כדאסיקנא ביומא פרק קמא [י"א ע"ב] ובעירובין [י"א ע"ב]. ואפילו לרבי מאיר נמי הכא לא אמרינן חוקקין להשלים, דכל פחות משלשה כלבוד דמי ונמצא שאין כאן הכשר סוכה.
<h2>דף ד:</h2>
פחות משלשה כשירה. דכל פחות משלשה כלבוד דמי, והוי כאילו המחיצות הם סמוכות לחקק. מאי שנא וכו'. אע"ג דפחות משלשה כלבוד ודופן עקומה בפחות מד' אמות הלכה למשה מסיני נינהו טעמא דמילתא בעי. התם. גבי גבוהה יותר מעשרים. דאיתיה לדופן. יש שם דופן עליו. שכל דופן שאינו פחות מעשרה קרי דופן, אלא שכשהוא יותר מעשרים אינו ראוי לדופן סוכה אגמריה רחמנא למשה דלשוייה להך דופן דופן כשר לסוכה. בפחות מד' אמות משוינן ליה דופן כשר. דליתיה לדופן. דכל פחות מעשרה לאו דופן הוא. בפחות מג' טפחים אמרינן לבוד וטפי לא מתכשר. גבוה עשרה. פירש רבינו שלמה רחוק מן הדפנות הרבה ע"כ. נראה דעתו שאם אין ד' אמות מהכותלים לעמוד כשירה דאמרינן ביה דופן עקומה. והר"ם [הל' סוכה פ"ד הי"ד] הביא הא דעמוד בתר הא דאיצטבא דפחות מארבע אמות כשירה. וכתב אחרי כן בנה בה עמוד ויש בו הכשר סוכה פסולה שאין לו מחיצות ניכרות ונמצא על גג העמוד סכך כשר בלא דפנות ע"כ. נראה דעתו דלא אמרינן דופן עקומה בעמוד ואפילו אין ד' אמות מהכותלים לעמוד לא אמרינן ביה דופן עקומה. והטעם שהרי הוא גבוה עשרה טפחים וחלק לו רשות לעצמו. וכן עיקר. הכשר סוכה. שגג העמוד רחב ז' על ז' ומשהו. גוד אסיק. אותן מחיצות של עמוד שמבחוץ סביב בגובהם. כלומר אנו רואים כאילו מגיעין עד הסיכוך, והרי יש לעמוד זה מחיצות והסכך על גבי העמוד אינו גבוה עשרים. בעינן מחיצות הניכרות. כלומר כי אמרינן גוד אסיק הני מילי במחיצות הניכרות, כלומר שיש להם תוך. אבל מחיצות של עמוד אין להם תוך. הילכך לאו ניכרות נינהו ולא אמרינן במחיצות כדי כי הני גוד אסיק. אבל לעצמן מחיצות נינהו, דעמוד כה"ג רשות היחיד לשבת אפילו הוא מונח ברשות הרבים. ונהי דאויר רשות היחיד עולה עד לרקיע, מיהו הכא לשוייה סוכה כשירה נצטרך לומר גוד אסיק מחיצתא, במחיצות שאינן ניכרות כזה לא אמרינן גוד אסיק, שהרי אין המחיצות נראות וניכרות.
מחלוקת. שהקונדיסין הם על שפת הגג, דמחיצות הבית תחת הקונדיסין ואיכא למימר גוד אסיק, דמחיצות הניכרות נינהו כדפרישנא. ורבנן סברי. דאפילו בכה"ג לא אמרינן גוד אסיק, במחיצות שאינן יוצאות קצת למעלה מהגג. ולשון רבינו שלמה מחלוקת על שפת הגג דמחיצות הבית תחתיה כנגד [בין] הקונדיסין ואיכא למימר גוד אסיק ורבנן סבירא להו דהכא לא אמרינן גוד אסיק דמחיצות הניכרות בעינן. נראה שפירש מחיצות הניכרות בעינן, דאמר רבא לעיל, כלומר דלא אמרינן בשום מחיצה גוד אסיק אלא כשהן ניכרות ויוצאות למעלה מן הגג. והעיקר מה שפירשנו, כמו שנבאר. אבל באמצע הגג. שאין תחתיה מחיצות סביב דברי הכל פסולה, דהא ליכא מחיצות. באמצע הגג מחלוקת. דר' יעקב מכשיר על ידי הקונדיסין כדלקמן דמיירי שהם רחבים טפח לכל רוח, ומכשיר במחיצה שיש לה טפח מכאן וטפח מכאן. וחכמים פוסלין, דבעו שתים מחיצות כהלכתן ושלישית אפילו טפח. דברי הכל כשירה. דאפילו רבנן מודו דאמרינן גוד אסיק במחיצות הניכרות כי הני. או דילמא בין בזו וכו'. דרבנן סברי דלא אמרינן גוד אסיק הואיל ואין קצת המחיצות בולטות היוצאות למעלה מן הגג. תיקו. מיתיבי וכו'. האי "מיתיבי" הוא במקום "תא שמע", כדאיתא בגמרא בכמה דוכתי. ומשום דאותיב מינה לרב הונא חדא קושיא אלימתא דלא מצי לתרוצה אמר "מיתיבי". ומאידך קושיא דמקשה ליה מינה מתברר האי בעיא דבעינן לרב נחמן. אבל רב הונא מצי לדחוקי נפשיה דלא קשיא קושיא אחריתי, כדמתרץ ואזיל. דכאמצע הגג דמי. שאין שם מחיצות כלל, ותיובתא דרב הונא דאמר דבאמצע הגג דברי הכל פסולה. ומינה חזינן הך דקאמר רב נחמן מחלוקת באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשירה, דהא נקטי לפלוגתייהו בארץ, דאלמא אפילו רבנן מודו דבמחיצות הניכרות כי הני אמרינן גוד אסיק. והדר ומותיב קושיא אחריתי לרב הונא, ובאמצע הגג וכו'. כלומר כדאסיקנא לענין בעיין לרב נחמן, ומינה איכא לאקשויי קושיא אחריתי לרב הונא. והיינו דלא קאמר תפשוט מינה לרב נחמן דאתינן עלה דעל שפת הגג דברי הכל כשירה. דודאי לרב נחמן הואיל ואוקים לפלוגתייהו דפליגי בגג באמצע הגג, ואשכחן דפליגי בדוכתא אחרינא בארץ, ודאי דוקא קאמר. אבל לרב הונא דאוקים לפלוגתייהו דגבשושית הגג דלא פליגי בארץ, מי לימא דארץ הוא. וקשיא ליה נמי הך קושיא. ודחי דהא לא הוה קשיא ליה, דמצינן למימר דלהודיעך כוחו דר' יעקב נקט ארץ, שהוא כמו אמצע הגג. ובתרתי פליגי אבל הואיל ואיהו קאמר אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה ודאי קשיא ליה הא. הילכך הלכה כרב נחמן. ואיפשיט בעיין דעל שפת הגג דברי הכל כשירה. והוי יודע דרבא דאמר לעיל גבי עמוד בעינן מחיצות הניכרות, לא נגעה כלל אהך פלוגתא דר' יעקב ורבנן, דפירושיה דמילתיה הוא כדפרישנא. והיינו דעביד מינה מילתא פשיטא, דאלמא דברי הכל היא. דאי נגעה אהא, היכי עביד מינה מילתא פשיטא, הא לרב הונא פלוגתא היא דר' יעקב ורבנן. וכי תימא דמשום דרבנן פסלי הוא דקאמר הכי, אכתי קשיא הא דבעינן לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת, הוה ליה למיפשט בעיין מדרבא דאמר דבעינן מחיצות הניכרות וליכא. ואי על שפת הגג דברי הכל כשירה כמאן אמרה למילתיה. אלא ודאי הא דרבא לא נגעה אהך פלוגתא, ופירושא הוא, כדפרישנא. וזהו עיקר הפירוש וכן תבין דעת הר"ם פרק ד' [הי"א], שכתב נעץ ארבעה קונדיסין על ד' זויות הגג וסיכך על גבן הואיל והסיכוך על שפת הגג כשירה ורואין את המחיצות התחתונות כאילו הן עולות למעלה על שפת הסיכוך, ע"כ. הרי פסק דעל שפת הגג דברי הכל כשירה. וכתב גבי עמוד דבעינן מחיצות הניכרות, כמו שכתבנו לשונו לעיל, אלמא פירש מחיצות הנכרות כמו שפירשנו. ואיכא מאן דכתב בפסקיה, והלכתא כרבנן בתרוייהו בין באמצע הגג בין על שפת הגג, דבעינן מחיצות הניכרות כדאמרינן גבי עמוד. נראה שפירשו ניכרות כפירוש רבינו שלמה, וקא סבר דאע"ג דלא אפשיט בעיא דרב נחמן, הואיל ורבא אמר לעיל גבי עמוד בעינן מחיצות הנכרות, רבנן פליגי בתרוייהו. וקשיא, אמאי סלקא בתיקו, ולא פשטה מהא דרבא, כדכתבינן לעיל, והעיקר מה שפירשנו.
כל שאילו יחקקו ויחלקו. כלומר אפילו הם עגולים אמרינן רואין כאילו נחקק עובי עיגולן ונעשו כמין מרזב ויחלק טפח לכאן וטפח לכאן וכן בכל קונדס וקונדס. ונמצא לכל רוח ורוח מארבע רוחות יש טפח לכאן וטפח לכאן. נדון. כלומר אתה דנו להכשירו כדרך שהכשירו חכמים פסי ביראות בארבעה דיומדין שיש להם אמה מכאן ואמה מכאן, כדאיתא פרק עושין פסין [ערובין י"ז ע"ב]. ור' יעקב סבירא ליה דבסוכה סגי ליה בטפח מכאן וטפח מכאן. כתב רבינו שלמה ועל כרחך הא דאמר ר' יעקב יחקקו ויחלקו בעגולין קאמר דאי במרובעין לא הוה אמר אלא יחלקו דהכי אמרינן להו בעירובין. שתים כהלכתן. באורך הסוכה וברחבה. ושלישית אפילו טפח. דהכי אגמריה רחמנא למשה כדלקמן. מתנו. הא מילתא דאמרינן לקמן ארון ט' וכו'. ועד דמסיק למילתייהו קא מפרש תלמודא דבכוליה סדר מועד דוקא הוא דמחלפי. ארון גובהו תשעה. דכתיב אמה וחצי קומתו, ואמה בת ששה טפחים.
<h2>דף ה.</h2>
ירדה. וקרא כתיב שעל הכפורת ירדה, אלמא למעלה מעשרה מפסקא רשותא. ומכאן למדנו שיעור סוכה בעשרה טפחים. למעלה מעשרה. תירוצא הוא. מלמד. נוטריקון דריש מפרשז. מדת קומתה. מדת עובייה היא קומתה, שהיא היתה לארון ככסוי לתיבה. מסגרת. שפה סביבות השולחן. תפסת מרובה. אין לך לתפוס השיעור הגדול אלא המעוט, דאי אתי תנא דתנא מדה מרובה הרי מדתך עומדת, שיש בכלל מרובה המועט. קדש (לי"י למעלה) [למ"ד מלמטה] גרסינן. ברומי. שהכניסוהו לאוצר המלך, כדאמרינן במעילה [י"ז ע"א]. תכשיט. מלבוש אדם. זר. אינו כלי אלא תיקון כלי לקשטו. ואמר מר. במסכת יומא [נ"ז ע"ב]. וג' זרים היו, זר ארון, וזר שולחן, וזר מזבח הקטורת. למטה היתה. מרגל לרגל היתה נתונה בראשם, ודף השולחן נתונה עליו, ולאו הכשר כלי הוא. הניחא. פלוגתא היא במנחות [צ"ו ע"ב]. ואין פנים. של אדם פחותין מטפח.
<h2>דף ה:</h2>
דבר יוכני. עוף גדול. ואמרינן בבכורות [נ"ז ע"ב] פעם אחת הטילה בר יוכני ביצה אחת טבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים. ממאי וכו'. הואיל וגובה דפנות סוכה חזינן מכפורת וארון, אמאי אמרינן דחלל סוכה צריך עשרה. נימא שחלל סוכה עם הסכך די בעשרה. דהא ארון בהדי סככה דהיינו כפורת לא היו כי אם עשרה. בית עולמים. בית המקדש קרי בית עולמים מפני שקדושתו קדושת עולם ואין אחריה היתר. וכתיב והיו וכו' סוככים וכו'. אלמא הסכך דהיינו כנפי הכרובים הם למעלה. להדי רישייהו. בשוה לראשן, דהוי עשרה טפחים עם עובי הכנפים. הניחא לרבי מאיר דאמר. במסכת מנחות [צ"ז ע"א]. כל האמות. שבמשכן בין של כלים בין של בנין. בינוניות. שהיא אמה בת ששה טפחים. לדידיה איכא למילף כדילפת. פשו להו מעשרין חד סרי ופלגא. ולא ילפת מהכא עשרה דסככה דהכא, דכתיב סוככים בכנפיהם. הוו חדסר ופלגא. ואם באת ללמוד גובה סוכה מהאי סכך בגזרה שוה היה לך לומר י"א טפחים וחצי. שיעורין. של איסורין, כגון כזית לכל אכילת איסור וככותבת ליום הכפורים. וחציצין שחציצה פוסלת בטבילתה. מחיצין. הלכות מחיצה. לשיעורין. ששבחה של ארץ ישראל שאפילו תורה צריכה לה, לשער בפירותיה איסורין של תורה.
<h2>דף ו.</h2>
פרס. הוא חצי ככר ששיערו חכמים למזון שתי סעודות לעירוב, והוא שלש ביצים כדברירנא בעירובין [פ"ב ע"ב]. פת חיטין. שיפה לאכילה. ומיסב. שאוכל מהרה, שאינו טרוד בדברים אחרים, ויש לו ליפתן, שאוכל ברצון. רביעית יין לאיסור נזיר. ומשערין אותו בכוס מלא יין, כדברירנא בנזיר [ל"ד ע"ב]. ואין דומה המשער בכוס מלא יין למשער בכוס מלא מים. שהיין הוא עב ואינו ממהר לצאת. להוצאת אוכלין בשבת. אם הוציא כגרוגרת חייב. נימא אחת קשורה. ומקפיד על שהיא קשורה. חוצצת. דמהדקא שפיר ולא עיילי בה מיא. שלש. קשורות זו בזו אינן חוצצות, לפי שהשער קשה ולא מיהדק ועיילי בהו מיא. את הטפל לבשרו. יהא במים.
<h2>דף ו:</h2>
דבר תורה. הלכה למשה מסיני כך הוא. רובו. רוב שערו המלוכלך בטיט או קשור אחת אחת, ומקפיד עליו, הוי חציצה. אין מקפיד עליו. הוה ליה כגופיה, דהואיל ואין סופו ליטלו בטיל לגביה ואינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד. הואיל והוי רוב ודמי במקצת לחציצה דאורייתא. ועל מיעוטו המקפיד. הואיל ודמי ליה בהקפדה גזרו רבנן בהני. הניחא לר' יהודה. דלא נפקא מקרא דמחיצה עשרה, איצטריך הילכתא להא מילתא. אלא לר"מ. דנפיק מקרא כדלעיל (חציצין) [מחיצין] דהלכה למשה מסיני למאי איצטריך, הא מקרא מפקא לה. ושני ליה לשאר דיני מחיצה איצטריך הילכתא, לגוד אחית וגוד אסיק מחיצתא ולפחות משלשה דאמרינן לבוד ולדופן עקומה דאמרינן בפחות מד' אמות, דהני לדברי הכל הלכה למשה מסיני נינהו.
שתים כהלכתן. סמוכות זו לזו עשויות כהלכתן, כזה: כשיעור משך הסוכה. יש אם. כלומר המסורת הוא מה שכתב משה בתורה ומסרה לישראל. וקאמרי שהוא האם והעיקר, ומשם יש לדקדק הדבר יותר ממה שנקרא. ותלתא בסוכה כתיבי. בסוכות תשבו ישבו בסוכות כי בסוכות הושבתי. ותרין חסירין והאחד מלא. ובסוכות שהוא חסר משמע חד. לגופיה. לענין שאין דורשין תחילות, כלומר פסוק הנאמר ראשון [אינו לדרשה] אלא למשמעו אתא. הילכתא. דאמרינן לעיל דמחיצין הלכה למשה מסיני. לסככה. כלומר לענין סיכוכה נמי צריך ביאור מן הפסוק, והני ארבעה דפשו להו הוי חד לסיכוך. לא צריך קרא. דבלא סכך לא מיקריא סוכה, ופשו להו כולהו ארבעה. דורשין תחילות. והוו להו ארבעה לדרשא אפילו לפי המסורת. ולמחסה ולמסתור. ובלא ד' מחיצות לאו מחסה מזרם הוא, שהרוח מביאתו דרך דופן [הפרוץ]. כנגד היוצא. מקום שהמחיצה כלה באיזה שירצה, אם השתים הם מזרחית צפונית יעשו טפח בצפונית במקצועו לצד מערבי או במזרחית לצד דרום.
<h2>דף ז.</h2>
כנגד ראש תור. שורה. במקצוע דרומית מערבית שנוטה לשתי המחיצות, ומחזי כארבע מחיצות. טפח שוחק. שמודדו בד' אצבעות שאינן נוגעות זו בזו והוי טפח ומשהו. ומעמידו. רחוק מן הדופן. פחות משלשה. דהוי כלבוד, והרי כאן מחיצה שהיא רחבה ד' טפחים והוי מחיצה גמורה. הילכך מעמידו בכי האי גונא לכל רוח שירצה. והילכתא כרבנן דאמרי שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. והילכתא כר' יהושע דאמר עושה טפח שוחק וכו'. וכן פסקו הרי"ף והר"ם פרק ד' [ה"ב]. סוכה העשויה כמבוי. פירוש מפולש, שיש שם שתי מחיצות שאינן סמוכות זו לזו, אלא אחת במזרח ואחת במערב, או אחת בדרום ואחת בצפון. כשירה. עם טפח שיעשה ברוח שלישית. פס ארבעה. ממש. ומשהו. דכי מוקים ליה בפחות מג' לחד דופן דהוי לבוד איכא דופן שיש לו רחב ז' טפחים, והוא הכשר רוחב סוכה. וכן הילכתא. כהלכתן. שאין פלוש ביניהן, שהרי זו אצל זו. אמר רבא ואינה ניתרת בצורת פתח. כלומר האי טפח דקאמרינן בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, לאו שיעמיד טפח לרוח אחת הוא דקאמרינן, אלא אפילו טפח בין שני ראשיו קאמר. וטפח לאו דוקא, דהא לא מתכשרא אלא בצורת פתח. והיינו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. דמשום צורת פתח הוא דקא מכשרי רבנן. [וכי] אמרי אפילו טפח לחלקו בין שני ראשיו. וטפח לאו דוקא. וכן נמי בסוכה העשויה כמבוי לא מתכשרא אלא בצורת פתח. ופליג רבא להאי לישנא עם כל הנך אמוראי דלעיל. ואיכא דאמרי אמר רבא וניתרת נמי בצורת פתח. כלומר רבא לא פליג עם הני אמוראי דלעיל דטפח דקאמרי רבנן דוקא הוא כדפרישו אמוראי דלעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואתא למימר דאיכא נמי הכשירא אחרינא דאי עביד ליה צורת פתח שהוא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן תו לא צריך לאותו טפח ותו לא צריך סוכה העשויה כמבוי לפס ארבעה.
איכא דאמרי אמר רבא וצריכה נמי צורת פתח. כלומר אין גמר הכשירה של סוכה בשתי דפנות כמין ג' בטפח לחודיה ואין גמר הכשירה של סוכה העשויה כמבוי בפס ארבעה לחודיה. דהני תרין לישני בתראי לא פליגי בסוכה העשויה כמין ג' ובסוכה העשויה כמבוי אדרבי יהושע בן לוי, אלא אתא למימר דבעיא נמי צורת פתח. וכן הלכתא וכן תבין דעת הר"ם, שכתב דבסוכה העשויה כמבוי בעינן נמי צורת פתח כמו שכתב פרק ד' [ה"ג]. ואיכא מאן דמפרש דהני לישני דרבא לא קיימי אלא אשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, אבל סוכה העשויה כמבוי הואיל ובעיא פס ארבעה דצריך להעמידו בפחות משלשה הרי יש כאן הכשר סוכה ולא בעיא צורת פתח, דלא גרעא מקנים היוצאים לפנים מן הסוכה ומשכה ואזלה חד [דופן] בהדייהו דאמרינן בסוף פירקין [י"ט ע"א] דכשירה. וזו אינה ראיה, דלא דמי, דהתם איכא שלש דפנות שלימות, ואילו הא דרבא לא קיימא אלא אהא דעשויה כמבוי נמי, הוה ליה למריה דתלמודא למיסדרה לעיל קמי הא דעשויה כמבוי. (והוא) [ומדאיחרה] וסידרה בתרה שמעינן דאף להא דעשויה כמבוי נמי קיימא. דעביד טפח שוחק. בשתים כהלכתן ועביד ליה שוחק להעמידו בפחות משלשה כר' יהושע בן לוי. וניתרת נמי. כלומר או האי או האי. וצריכה נמי. דתרוייהו בעינן. וכן הלכתא. וודאי דצורת פתח עושה ברוח הרביעית. ואיכא מאן דמפרש שעושה צורת הפתח באותו רוח שנתן בו טפח. וזה הבל, דברוח שעושה צורת פתח תו לא צריך מידי. שאין לך מחיצה חשובה יותר מצורת פתח. ומפני שזה הוא דבר פשוט לר"ם לא הוצרך לבאר זה. אלא שכתב [פ"ד ה"ב] וצריך לעשות לה צורת פתח מפני שאין לה שלש דפנות גמורות.
אמר רבא וכן לשבת. פירש רבנו שלמה אע"פ שצריך לשבת שלש מחיצות ליעשות רשות היחיד, שבת של סוכות מותר לסמוך על מחיצות אלו של סוכה, אם עשאה ברשות הרבים סמוך לפתחו ואין בה אלא שתים כהלכתן ושלישית מטפח מכניס ומוציא הימנה לביתו, ואע"ג דבשאר שבתות לא משתרי דמגו דהויא דופן וכו' ע"כ. הרי"ף והר"ם לא הביאו הא מילתא דרבה. והטעם דרבה אמרה להא מילתא אליבא דמאן דסבירא ליה דשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, דקאמרי רבנן בהכי משתרי ולא בעו צורת פתח. דלמ"ד וצריכה נמי צורת פתח ולר' יהושע דאמר דההוא טפח הוי בפס ארבעה מדינא משתריא והויא רשות היחיד גמורה אפילו בשבת דעלמא. והואיל וקיימא לן כלישנא בתרא דאמר וצריכה נמי צורת פתח דרב אשי קאי כותיה, וסבירא לן נמי דההוא טפח עולה לפס ארבעה ברוח האחרת שהוא שוחק ומעמידו בפחות משלשה ובלאו הכי לא משתריא הך סוכה, בשבת דעלמא נמי משתרי כי האי גונא בשתי מחיצות וצורת פתח ברוח אחת ופס ארבעה ברוח האחרת. והרי יש כאן הכשר ראוי לכל שבת ושבת. הילכך הא דרבה דאתי עלה מטעם מגו דהויא דופן לענין סוכה, אליבא דלאו כהלכתא אמרה, ואין אנו צריכין לה, דכי הויא דופן לענין סוכה הוי דופן לכל שבת דעלמא ומפני זה השמיטוה. ויש בזה ראיה ברורה שדעתם הוא שצורת הפתח עושה ברוח אחת והטפח שוחק דהוי פס ארבעה נותן ברוח האחרת.
דופן סוכה. כלומר כל כח דפנות שהתירו חכמים בשבת, כגון מחיצה של שתי בלא ערב, כדאית' פ"ק דעירובין [ט"ז ע"ב] התירו דכותה בסוכה. ובלבד שלא יהא. כלומר כי היכי דאמרינן בשבת אמרינן בסוכה שלשה טפחים דנפק מתורת לבוד. ומיירי במקומות הרבה שהפרוץ מרובה על העומד. שבת דסוכה. והכי קאמר יתירה הלכות טילטול שבת דסוכה על הלכות סוכה לאכול ולישן ולצאת ידי חובת סוכה. שבת דעלמא. והכי קאמר יתירה הלכות טילטול שבת דעלמא אהלכות טילטול שבת דסוכה. וטעמא דאמרינן מגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת זו. [סוכה דעלמא]. לא סגיא ליה בשתים דפנות ולחי דהא סוכה בעיא טפח. ואילו סוכה דשבת דינא הוא דתשתרי בלחי, דהא אמר מר סיכך ע"ג מבוי המפולש שיש לו לחי כשר לאותה שבת, דמגו דהאי לחי שעביו משהו הוי מחיצה לשבת הוי מחיצה לסוכה. מקילתא לחמירתא שמעינן מגו. דהיינו מגו דהוי דופן לסוכה שהיא קלה לגבי שבת, הוי דופן לשבת שהיא חמורה. (גופא וכו') הכי אליבא דהלכתא הוא.
<h2>דף ז:</h2>
[גופא] סיכך ע"ג מבוי המפולש. שהכשירו בלחי מכאן וצורת פתח מכאן. כשירה. הסוכה לאותה שבת. אע"ג דסוכה דינה כחצר שצריכה פס ארבעה, ואין דינה כמבוי דסגי ליה בלחי שהוא משהו ברוח רביעית. כשירה לאותה שבת. דמגו דהויא דופן לענין שבת הויא דופן לענין סוכה. וכן הלכתא. פסי ביראות. חכמים תיקנו שיעשו ד' פסין לבורות שהיו ברשות הרבים משום עולי רגלים, ויוכלו לדלות מן הבור ולתת תוך הפסין. ומגו דאותן פסין הוו מחיצות לשבת הוו מחיצות לשבת של סוכות. ואע"ג דלא התירו פסין אלו לאדם, אלא לבהמת עולי רגלים, כיון שאם אינו יכול לירד שם מותר אף לאדם, הוו מחיצות לשבת אף לאדם. הילכך לסוכה נמי הוו מחיצות לאותה שבת. וכן הילכתא. אבל תימה הוא למה הביא זה הרי"ף, שהרי אין דין פסי ביראות נוהג אלא בזמן עולי רגלים כדאיתא בעירובין [כ' ע"ב]. והר"ם הביא הא דפסין והא דמבוי פרק ד' [ה"י]. הני תרתי. ולא אשמעינן ההיא דלעיל דאמר דלמאן דאית ליה דשתים מחיצות וטפח ברוח שלישית לחוד הוא דקא מכשרי רבנן, ולא אשמעינן בההיא וכן לשבת, הוה אמינא וכו' דוקא משבת חמורה הוא דאמרינן מיגו לסוכה, אבל מסוכה לשבת לא. הא דאמרינן הכא ויתירה שבת על הסוכה שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ מה שאין כן בסוכה דסגי ליה בטפח, או איירי בפרצה פחותה מעשרה, או יתירה. זה נבאר לקמן בג"ה [ר"ת בגוזר הצור]. ובירושלמי [פ"א ה"א] תני, הדין נותן ליותר מעשר שניתר בסוכה אע"פ שאינו ניתר בשבת והדין נותן כיון דמותר בסוכה בפרוץ מרובה על העומד הוא הדין ליתר מעשר ע"כ. וכל זה נבאר לקמן בג"ה.
חמתה מחמת סכך. אם הסכך חמתו מרובה מצילתו פוסל בה, אבל אם היה חמתה מרובה מחמת הדפנות, שנכנס דרך הדפנות חמה, אינו פוסל בה. פרוכת מחיצה היא. כדכתיב [שמות כ"ו] והבדילה הפרוכת לכם. ליכוף בה פורתא. למעלה כעין גג. והלכתא כרבנן. בראש הספינה. הוא גבוה והרוח באה ועוקרתה. ובראש העגלה נמי מתחזיא כארעי. ב"ש פוסלין. וקס"ד דטעמייהו הוא משום דקסברי דראוי לתשמיש קבוע בעינן. ואע"ג דהכא מוקים הכי לטעמייהו, לאו היינו טעמייהו דב"ש, אלא טעמייהו הוא משום גזירה שמא ימשך אחר שולחנו בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה. דבתרוייהו פליגי, ואידי ואידי חד טעמא הוא. ואפסיקא לעיל הילכתא כותייהו. וכן הלכתא. וכן פסקו הרי"ף [לקמן כ"ח ע"ב] והר"ם פרק ו' [ה"ח]. ואיכא מאן דאמר דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, דטעמא דסוכה גדולה דפסלי ב"ש הוא משום שמא ימשך אחר שלחנו ופיסול סוכה קטנה הוא משום קטנותא, ונהי דבסוכה קטנה אפסיקא לעיל הלכתא כותייהו דאמרי לעיל הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו [ושולחנו], אבל בסוכה גדולה טעמא אחרינא הוא, ופסקי הלכה כב"ה בסוכה גדולה. ואין לזוז מדעת הרי"ף והר"ם. כמין צריף. שאין לה גג, שדפנותיה דבוקות זו בזו. או שסמכה לכותל. ראשה האחד הטה לכותל והשני נתן בארץ למרחוק ונמצא שאין לה גג, וקס"ד השתא משום דדירת קבע בעינן. ואע"ג דאוקימנא ליה בשיטה הלכתא היא, דבברייתא איפכא תניא כדלקמן [י"ט ע"ב] ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין. וטעמייהו לאו משום דסוכה דירת קבע בעינן, אלא בשיפועי אהלים אי כאוהלים דמו או לאו פליגי וקיימא לן שיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו. וכן פסקו הרי"ף והר"ם פרק ד' [ה"ז]. כשובך. עגולה. ככבשן. עגולה, ולית ליה הא דאחרים. כדי לישב בה. סביבות היקפה מבפנים. כמאן. סבירא ליה לרבי יוחנן דבעי סוכה גדולה כל כך ודאי כר' סבירא ליה. דליכא תנא דמפיש שיעורה דסוכה כותיה, אמאי בעי כולי האי. באמתא יתיב. כל אחד ואחד מקומו אמה, ונמצא היקף העיגול כ"ד אמות והם שמונה אמות. שכל שיש לו בהיקיפו שלשה טפחים יש לו רוחב טפח כדאיתא בעירובין פרק חלון [ע"ו ע"א]. ושם ביארנו זה, ולריבוע ד' אמות סגי בי"ב אמות היקף.
<h2>דף ח.</h2>
ה"מ בעיגולא. יש בו רוחב טפח עגול שאין רוחבו אלא באמצעו, ואנן בעינן ד' אמות מרובעות. ובריבועה צריך היקיפא טפי. רביע. ובשיתסר היקף סגי. ה"מ. דסגי בשיתסר, דמרובע יותר על העגול רביע, ה"מ כשאתה מעגל מה שהוא מרובע. אבל כשאתה מרבע מה שהוא עגול צריך יותר מזה השיעור, מפני הקרנות שאתה מחדש בעיגול. ואם הסוכה עגולה אתה צריך לרבעה והוי ריבועה דנפיק מגו עיגולא. מכדי כל אמתא וכו'. כלומר כך שיערו חכמים, וי"ב אמות היקף עגול אם אתה בא לרבעו השלך עליהן האלכסון והם כ"ד חומשי אמה שהם ה' אמות חסר חומש, ויהיו בין הכל י"ז אמות פחות חומש. ובזה השיעור בהיקף עגול נמצא ד' אמות מרובעות ולמה ליה לרבי יוחנן שיעור מושב כ"ד בני אדם. כמה. אמות הוו להו מושב כ"ד בני אדם י"ו. והא אנן בעינן היקף י"ז פחות חומש. לקולא. שמכשיר סוכה פסולה. באמתא יתיב. ואי הוה מצריך רבי יוחנן להושיבם בהסוכה ודאי איכא לאקשויי. אלא ר' יוחנן מקום גברי לא קא חשיב. בתוך הסוכה אלא סביבותיה אומר הוא להושיבן ואינו מצריך להושיבם בתוכה. הרי פחתנו מהחשבון מרחב שתי אמות אמה מזה ואמה מזה לכל צד. שאם כשאתה סובבן בחוט מבחוץ היקיפה עשרים וארבע אתה מוצא בתוכה שמונה על שמונה, שכל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח. וכשאתה מודד עד חללו בלא שיעור מקומם אי אתה מוצא בתוך היקף עגולן, דהיינו היקף שהוא חוץ ממקום מושבן שאינו אלא שש על שש. שהרי נתמעט חללן מקום שני מושבות לזה אמה במזרח ולזה אמה במערב לזה אמה בצפון ולזה אמה בדרום שהרי יושבין בה שהם שתי אמות, ויצא בהקיפן לפנים ממושבם י"ח אמות, ולרבע בתוכו ארבע אמות צריך י"ז אמות היקף חסר רביע. ולא דק במילתא זוטא לחומרא. רבנן וכו'. סבירא להו דמקום גברי בעינן שיהיה נמנה היקיפם בתוך הסוכה, דהא מילתא אתה בא לרבעו מתוך עיגול. וצריך שיהא יותר גדול החצי על שיעור כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח, דעיגולא דנפיק מגו ריבועא ריבעא. אם אתה בא להוציא עיגול מתוך המרובע הוסף על זה השיעור הרביע ויהיו ל"ד רוחב. ואם אתה בא להוציא מרובע מן העיגול צריך אתה להוסיף החצי ויהיו כ"ד אמות היקף לארבע אמות מרובעות. וקיימא לן כר' יוחנן דסוכה עגולה כשירה, דליתא דלאחרים דשיטה היא. ומיהו בעינן שיהא בה כדי לרבע שבעה על שבעה דזהו הכשר סוכה. והביא זה הר"ם פרק ד' [ה"ז] וכן הלכתא.
<h2>דף ח:</h2>
שתי סוכות של יוצרים. כך הוא דרכם של יוצרי כלי חרס שעושין שתי סוכות זו לפנים מזו. בפנימית הוא דר כל השנה, בחיצונה עושה בה מלאכתו ומוכר שם קדרותיו. הפנימית אינה סוכה. אם בא לישב בתוכה [בימות] החג לשם סוכה אינה סוכה. ואע"ג דלא בעינן סוכה לשם החג דהלכתא כב"ה, אפילו הכי אינה סוכה, דלא מינכרא מילתא דלשם סוכה הוא דר בה עכשיו שהרי כל השנה דיורו בה. וחייבת במזוזה. לעולם משום דכל דירתו שם. חיצונה סוכה. ויוצא בה ידי חובתו, ואין צריך לסתרה ולעשותה לשם חג דהלכתא כב"ה. ומשום היכירא דמצוה ליכא למימר דפסילא, דכיון דכולה שתא לא דייר בה והשתא דייר בה איכא היכירא. ופטורה מן המזוזה. לעולם דלאו דירה היא. ותיהוי כבית שער. פירש רבינו שלמה דאמרינן בהקומץ [מנחות ל"ג ע"ב] דחייבת במזוזה מדרבנן ע"כ. והעיקר דבית שער שפתוח לו בית שחייב במזוזה, חייב במזוזה מן התורה כמו שביארנו פ"ק דיומא [י"א ע"א]. דלא קביעא. לא זו ולא זו. ואין הפנימית ראויה כל כך שתהא לה בית שער. סוכת גוים. שעשאוה לצל בימות החמה. מכל מקום. אפילו פחותה מכל אלו. ולקמן מפרש מאי היא. לשום צל. ולא לצניעותא בעלמא. דאע"ג דסוכה לשם חג לא בעי, לשם סוכה מיהא בעינן. ולצל הוא דמקריא סוכה שסוככת מן החורב. רבק"ש. סימן. ולקמיה [מפרש] מאי גריעותייהו דהני מהנך דלעיל דקרי להו סוכה מכל מקום. רועים. ששומרין צאנן בשדה ועושין סוכה לישב בה מפני השרב. קייצין. שומרי קציעות ומיני קיץ ששוטחין בשדה לייבשם. בורגנין. שומרי העיר וכולם ישראלים הם, ולא נעשו לשם חג. מכל מקום לאתויי גנב"ך. דלעיל ולא חשיב להו כי הני, דהני בני חיובא נינהו. ולתנא דלעיל חשיבי הנך דלעיל משום דקביעי. אבל רבק"ש לא קביעי, שהרי הם פעמים הולכים כאן ופעמים הולכים כאן.
<h2>דף ט.</h2>
סוכה ישנה. כדמפרש ל' יום סתמא, דסתם עושה סוכה תוך ל' יום עושה אותה לשם חג. מכשירין. דלא בעינן סוכה לשם חג. סוכה לשם חג. דכתיב סוכה לי"י, לשם מצות המלך. על החגיגה. שם שמים חל עליה לאסרה עד לאחר הקטרת אימורין. חג. חגיגה. בחג. בחולו של מועד אם לא עשאה מתחלה. כרבי אליעזר. דפליג אדרבנן בפרק לולב הגזול [כ"ז ע"ב]. ופרכינן וב"ה דלא בעו לשמה נימא דגבי ציצית נמי לא בעו לשמה, ולית להו הא דרבי יהודה. עשאה. לציצית. מן הגרדין. פירש רבינו שלמה שתלויים בסוף הטלית, מן הקוצים, חוטין שנותרו בשתי וקושרין אותן ותולין ראשיהן בבגד לאחר שנארג וקרו להו קוצים על שם שבולטים כקוצים. מן הנימין. כגון טלית שתפרוה או עשו בה אימרא במחט וראשי חוטי התפירה תלויין בה ומהם גדלו הציצית. פסולה. הואיל ותלויין ועומדין כל אלו בבגד ולא נתלו לשם ציצית לאו עשייה לשמה היא. וכתב הר"ם פירוש פרק א' [הי"א] מן הקוצים, מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם. ופירש מן הנימין, הנימין הנתלשין מן הבהמה, שצריך שיהיו מן הגזה של צמר. ופירש מן הגרדין, משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד. ומן הסיסין. מקשה מדשמואל. סיסין הוא פקיעית מויישלש בלעז. דקסבר רב, דהואיל וכשנתלו בבגד לשם ציצית, עשיה לשמה היא וסגי ליה בהכי. פסולה. דקסבר שמואל דטויה לשמה נמי בעינן, אלמא תרוייהו בעו עשיה לשמה. גזולה. דדרשינן משלך. והלכתא כשמואל דאמר בעינן טויה לשמה כדמוכח קרא. והא דאוקימנא למילתיה פרק התכלת [מנחות מ"ב ע"ב] כרשב"ג דאמר גבי עור תפלין עד שיעבדם לשמן, פליגא אהך כמו שביארנו פרק נגמר הדין.
<h2>דף ט:</h2>
כאילו עשאה בתוך הבית. ופסולה. לא שנו וכו'. לשון ההלכה בזו הפסקה כך הוא, למה לי למיתני כאילו, דמשמע האי כהייך, מה בית שצילתו מרובה מחמתו אף האי נמי דפסלינן מיירי שצילתו מרובה מחמתו. סכך פסול. מחובר הוא סכך פסול, כדלקמן דתלוש בעינן. והא מצטרף סכך פסול לסכך כשר. לשוייה צילתה מרובה מחמתה. בשחבטן. השפיל ענפיו למטה מן הסכך, והרי הם מחוברים עם סכך כשר ואינן נראין בעינן וסכך כשר רבה עליו ומבטלו. דמדאורייתא כל מילי ברובה בטיל, כדתנן במתניתין [י"א ע"א] אם היה סכוך מרובה מהם כשירה ע"כ. נראה דעתו [א"ה של רש"י] [ד]מתניתין מתוקמא אליבא דרבא בשענפי האילן מחוברין, והכי פירושה, לא שנו, כלומר הא דתנן העושה סוכתו תחת האילן דפסולה דהוי כאילו עשאה תוך הבית, דוקא באילן שצילתו מרובה מחמתו דתו לא מהני סכך כשר דמסכך ביה ולא מידי, דהא מעיקרא הוה מסוכך ועומד בסכך פסול, והוי דומיא דמאן דעביד סוכה תוך הבית. אבל אם האילן היה חמתו מרובה מצילתו דלא הוה בסיכוך האילן שיעור סכך, וסיכך תחת האילן עד דשוייה צילתה מרובה מחמתה בין סכך האילן ומה שסיכך בסכך כשר כשירה, דלא הויא דומיא דמסכך בתוך הבית. ואותביה וכי חמתו וכו' הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. דקס"ד דרבא שרי אפילו סכך כשר מועט הואיל ובין הסיכוך הכשר והאילן הוי צילתו מרובה מחמתו. ואוקמה בשחבטן, דמיירי שהסכך כשר הוא מרובה מהסכך פסול ועם כל זה חבטן והשפיל לענפי האילן למטה מן הסכך, והרי הם מחוברין עם הסכך כשר ואינן נראין בעינן, וסכך כשר רבה עליו ומבטלו דמדאורייתא כל מילי בטילן ברובה. ותנן נמי במתניתין אם היה סכך כשר מרובה מהן כשירה. ואיכא לאקשויי להאי פירושא הא דתנן במסכת ערלה פ"ה [מ"ו] ומייתינן לה בהניזקין [גיטין נ"ב ע"ב], נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות אחרות הרי זה לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים אלמא דבר המחובר אינו מתבטל. ואיכא מאן דדחיק נפשיה ומתרץ דלא דמי דהתם בנטיעה [של ערלה אינה מעורבת] עם הזקינות אלא שאינה ניכרת ועומדת בעצמה ובחשיבותה הילכך אינה מתבטלת. אבל הכא מיירי שהענפים הם מחובטים ומושפלים למטה ממקומם עם הסיכוך ומתבטל. וכל זה הבל דאכתי לא הועילו כלום שהרי הואיל והענפים ניכרים הם ואיסור ניכר וידוע אינו מתבטל לעולם.
ומותיב אי הכי מאי למימרא. פירש רבינו שלמה למה ליה לרבא למימר כשירה, ולמתניתין למה ליה למימר כאילו עשאה בתוך הבית, לאשמועינן דלא פסיל אלא דומיא דבית, האי לאו תחת שני סככים הוא, וכיון דחמתה מרובה דענפיו מועטין וסכך כשר רבה עליו מהיכא תיתי למיפסל, לאו משום שני סככים איכא, דהא חד סככה הוא. ולא משום מחובר איכא דהא בטל ליה ברובה. כל לשון חבטא שבתלמוד לשון השפלה הוא. והמפרש חבטה תלישה הוא שליפה טועה הוא, דמדתני בסיפא בהדלה עליה וכו' או שקצצן מכלל דרישא איירי בשלא קצצן, ומוקמינן לה בשחבטן דאלמא לאו היינו קצצן. היכא דלא חבטן. דאיכא שם מחובר דמצטרף סכך פסול לכשר. דכיון דאינו מעורב ביניהם לחודיה קאי ולא בטיל. הדלה. הרים ופשט עליה כעין דלית שקורין טרילא. קיסום. עשב המתפשט מאד ומתפשט ועולה על החומה. פסולה. משום מחובר. היכי דמי. האי סיכוך מרובה מהם דקא מכשר ליה בביטול אי דלא חבטן ולא בטיל אמאי. הא מצטרף. ונמצא מסכך במחובר. ואע"פ שהוא רחוק ומובדל הרבה הוא מצטרף עם הכשר לעשות צל, וצריך שיהיה צילתה מרובה מחמתה לבד מזה. אלא דחבטן. דבטיל אגב כשר והוי ליה כולו כשר. דאי עבד. דקתני הדלה ע"כ. ופירושו קמ"ל דלכתחלה מותר לסכך בו. ואיכא לאקשויי והיאך מותר לכתחלה לסכך בו, והא אין מבטלין איסור לכתחלה בדאורייתא אפילו עצי איסור, כדאמרינן פ"ק די"ט [ד' ע"ב] עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ומותיב והא אין מבטלין איסור לכתחלה ומשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלינן, דש"מ דאפילו בעצים בדאורייתא לא מבטלינן לכתחלה. ואית דמפרשי מפני קושיא זו ה"מ דיעבד אם ישן או אכל דיעבד, אבל לכתחלה לא יישן ולא יאכל, קמ"ל דלכתחלה מותר לאכול או לישן בה לכתחלה, אבל לסכך כי האי גונא לכתחלה לא דאין מבטלין איסור לכתחלה. ואית דמפרשי דרבא לא שרי באילן שחמתו מרובה מצילתו אלא כשצילתה של סוכה מרובה מחמת סכך כשר לבדו לבד הסכך פסול. ומפרשי והא קא מצטרף כלומר כיון שעושה הסוכה תחת האילן לא ידקדק אלא שתהיה הסוכה צילתה מרובה מחמתה ואפילו עם הסכך הפסול, ומשני בשחבטן ומפרשי שחבט הענפים עד שהשיר העלין ומדעביד הכי ודאי מדקדק שתהא צילתה מרובה מחמתה מחמת סכך כשר, והואיל וכי האי גונא הוא סכך אסור אינו מעלה ולא מוריד, דהא מחמת סכך כשר הוא צילתה מרובה מחמתה. ולהאי פירושא לא שייך ביטול איסור כלל.
והרי"ף השמיט הא דרבא, והביא המשנה כפשוטה. נראה דעתו דליתא. וכן כתב הר"ם פרק ה' [הי"ב] שכתב העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. דאלמא לא שנא הכי ולא שנא הכי פסולה. וכתב הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך עליהם ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשירה ואם לא היה הסיכוך שהיה נשר מתחלתו הרבה מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה. עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה. סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול יותר על שלשה טפחים במקום אחד בין באמצע בין מן הצד הרי זו פסולה. בד"א בסוכה קטנה אבל בסוכה גדולה סכך פסול באמצע פוסל בארבעה טפחים פחות מכאן כשירה. מן הצד פוסל בארבע אמות פחות מכאן כשירה. עד כאן. נראה שפירש והא קא מצטרף, שענפי האילן שהם סכך פסול מתערבים עם הסכך כשר ופסולה. ושני בשחבטן, כלומר שהפרידן זה מזה ועומד זה בעצמו וזה בעצמו ואין שם במקום אחד מסכך פסול כשיעור שיפסול. אשתכח השתא דרבא דאמר אבל חמתו מרובה מצילתו כשירה לא אמר אלא כשאין הסוכה כולה תחת האילן אלא קצתה, ובאותו קצת עלי האילן ובדיו מסככים ואינם מתערבים עם שאר סיכוך לשם, ואין בסכך זה בדי האילן וענפיו שהוא סכך פסול כל כך שיפסול הסוכה, אם לא היה באותו הסיכוך הפסול אלא היה כולו אויר. וכי האי גונא ודאי כשר, דהואיל והסכך פסול עומד בעצמו ואינו מעורב בשאר סיכוך הסוכה חשבינן ליה כאויר. והואיל ורוב הסוכה מסכך כשר הרי צילתה מרובה מחמתה, אע"פ שנחשוב אויר כל המקומות שהסכך פסול עומד שם בפני עצמו וכשירה. והכי פירושא דמילתא דרבא, לא שנו דקתני מתניתין תחת האילן וכו' דוקא באילן שצילתו בסוכה מרובה שם מחמתו, דכי האי גונא אפילו נחשוב כל הסכך פסול כאויר מיפסלא. אבל אם חמתו של אילן בסוכה מרובה מצילתו כשירה, שהרי הסכך כשר שיתן עליה הוא מרובה. וכי חמתו מרובה, כלומר והסכך כשר רבה עליו מאי הוי. ודאי סיכוך פסול אינו יכול להתבטל, דהא הואיל ופסול הוא ניכר הוא לעולם בין הכשר, שזה נכר מחמת פיסולו והאחר ניכר מחמת הכשרו, והוו להו כשני מינין שנתערבו כגון חטה ושעורה שניכרים. והואיל וסכך הסוכה בעירוב שניהם ונצטרפו ונתערבו שניהם יחד בסיכוך אע"פ שהכשר מרובה מן הפסול ואם נחשוב הפסול כאויר תהא צילתה מרובה מחמתה אפילו הכי פסולה, שהרי זה הסיכוך לא נעשה לשם סוכה שהרי סיכוך פסול מעורב בה, ומה שהוא פסול אינו יכול להיות לשם סוכה. דנהי נמי דבסיכוך כשר לא בעינן לשם סוכה כדאמרינן [ט' ע"א] סוכה ישנה ב"ה מכשירין, התם הוא דלשם סוכה מיהא נעשה, ויכול להיות לשם כל סוכה, ואפילו לסוכה בחג. אבל אם כשסככה הוא פסול בעינן שיעשה אחר כן דבר שיסכך לשם סוכה. והואיל ובסוכה נתערב סכך פסול וכשר יחד וסיככה בעירוב שניהם אע"פ שהסיכוך הכשר מרובה פסולה, שהרי אינה עשויה לשם סוכה. ושני ליה בשחבטן, כלומר כי שרי רבא הכי מיירי שכל הסוכה אינה תחת האילן אלא קצתה, ואותו הסיכוך עומד יחד בעצמו ואינו מעורב עם הכשר ואין בו כדי שיאסור אילו היה אויר, וצילתו של סיכוך הכשר הוא מרובה מחמתה של סוכה אילו לא סיכך בה עוד, וכי האי גונא דהא סיככה לשם סוכה כלומר דדבר כשר הוא הסיכוך בלא עירוב סיכוך פסול, והואיל והפסול עומד בעצמו חשבינן ליה כפרוץ וכשירה. והואיל ורבא בכי האי גונא אמרה למילתיה, ועושה סוכתו תחת האילן שעשאה כולה תחתיו משמע וכי האי גונא אין לה הכשר, לא הוצרכו הרי"ף והר"ם להביאה, שמה שיוצא מדבריו מספיק הא דהדלה עליה את הדלעת דהיא היא. ובתר הכי אותביה מאי קמ"ל תנינא. היכי דמי. האי סיכוך מרובה מהם דתני כשירה. אע"פ שלא קצצן. אילימא בשלא חבטן. בפני עצמן אלא הם מעורבים יחד עם הסיכוך הכשר, ונעשה הסיכוך בין שניהם בעירוב ובילבול ביחד. הא קא מצטרף. ופסולה מטעמא דפרישנא. אלא לאו דחבטן וכו'. ושני אי מהתם וכו' קמ"ל וכו'. פירוש קמ"ל ממשנה יתירה דאפילו לכתחלה מותר לסכך בכי האי גונא. והשתא אין אנו צריכין לביטול וגם אינו יכול להתבטל כדפרישנא. זהו עיקר פירוש זאת הפסקה, ולית בה שום קושיא ולא מצית לפרושה בשום אנפא אחרינא כי מעיינת בה שפיר. וזהו דעת הרי"ף והר"ם. והספיק לרי"ף מה שכתב גבי אם הסיכוך מרובה אוקימנא בשחבטן דאי לאו הכי הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה. ודין חבטן כבר ביארו הר"ם בפרק ה' בשני מקומות, שאם הסיכוך כשר מרובה כשירה שכתב [הט"ז] סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין מקום אחד מסכך פסול רוחב ג' טפחים אלא פחות אם היה כל הסכך הכשר יותר על הסכך הפסול כשירה ואם היה [זה] כמו זה בצימצום אע"פ שאין במקום אחד שלשה הרי זו פסולה מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ע"כ. וסכך פסול מיקרי בין פסול דמחובר בין שהוא עצמו פסול. וכתב גם כן עירב דבר שמסככין בו וכו' כמו שכתבנו למעלה, הרי ביאר כל הצורך ותו לא מידי.
סוכה וכו'. בגמרא מפרש לה. תרתי משמע. שיהיו בה שני סכוכין. בסכת. חסר הוא ולא משמע אלא חד סכוך. חמתה מרובה. ונמצא שהיא ניתרת בסיכוך העליונה. בתוך עשרים. אמה, שהסיכוך הוא במקום הכשר. צילתה מרובה. ופסולה, דסיכוך הוא ויש סיכוך עליה משום הכי תחתונה פסולה. ועליונה פסולה הואיל וקיימא למעלה מעשרים אמה.
<h2>דף י.</h2>
הכי גרסינן וקיימן בתוך עשרים. כלומר אפילו העליונה צריכה שתהא תוך עשרים, דאי לא מצטרף סכך פסול עם כשר ופסולה התחתונה כמו שנבאר. ואית דגרסי וקיימא תחתונה בתוך עשרים ע"כ. פירוש אבל אם העליונה למעלה מעשרים לא מיפסלא תחתונה, כמו שנפרש. פשיטא. מאי קמ"ל בהני אנפי. ניגזר. כלומר דדילמא לא יהיב דעתיה כשאוכל בתחתונה אם העליונה למעלה מעשרים, וסכך פסול הוא ומצטרף עם סכך התחתונה שהוא כשר, קמ"ל דלא גזרינן. אבל אם העליונה למעלה מעשרים אמה התחתונה פסולה, כדפרישית לגירסא קמא. ולאידך גירסא נפרש קמ"ל דאפילו העליונה למעלה מעשרים אמה ליכא למיפסלה לתחתונה משום צירוף סכך פסול, כיון שאין פסולו אלא מחמת גבהו. והעיקר כפירושא קמא. וש"מ בהדיא דאפילו כשהסכך הכשר צילתו מרובה מחמתו אם מצטרף בו סכך פסול מיפסלא, ואפילו הסכך פסול חמתו מרובה מצילתו. ולשון רבינו שלמה פשיטא דאי חד מינייהו חמתה מרובה מצלתה לאו סוכה תחת סוכה היא ומאי אשמועינן ר' ירמיה. תחתונה כשירה ועליונה פסולה [איצטריכא ליה] כדקיימא עליונה נמי בתוך עשרים, דמ"ד ניגזר למיפסל תחתונה משום זמנין דקיימא עליונה למעלה מעשרים ולא מסיק אדעתיה [למיחש] אתחתונה משום צירוף סכך פסול עם כשר אלא סבר דמדחזי לעליון חמתו מרובה מצילתו כמאן דליתיה הוא ולא פסיל לתחתונה קמ"ל דלא גזרינן הא אטו הא עד כאן. הנה דעתו כמה שפירשנו לפירושא קמא. וגירסתו ודאי היא "וקיימן בתוך עשרים".
כמה יהא בין סכך לסכך. ותיפסל תחתונה משום סוכה בתוך סוכה, ולא נימא דכחד סככה הוא, אע"פ שהכל עשוי לסיכוך. טפח. אם יש שם אהל טפח לא מיקריא טומאה רצוצה ומתאהלת הטומאה בתוך אותו חלל ואינה בוקעת ועולה למעלה. מקום חשוב. להיות רשות בפני עצמו לגבי שבת לא רשות היחיד וכרמלית פחות מד' טפחים. עשרה. כהכשירה. דהיינו כשגבוהה עשרה. כך פסולה. משום שתי סוכות. ואם אינה גבוהה עשרה לא מיקריא סוכה בפני עצמה ולא פסלה לתחתונה. והלכתא כשמואל, אע"ג דרב חסדא ורבה בר רב הונא תרי נינהו, הואיל ושקלינן וטרינן אליבא דשמואל הלכה כותיה, דטעמיה טעמא דמסתבר. ועוד דייק לישנא דמתניתין כותיה, דתני העליונה כשירה והתחתונה פסולה דמשמע כשהעליונה כשירה התחתונה פסולה, והעליונה אינה כשירה אם אינה גבוהה עשרה. ועוד דבני מערבא דפירשו למתניתין ביכולה לקבל כשמואל סבירא להו, כמו שנבאר. ואע"ג דנויי סוכה המופלגין ד' טפחים פסלי, לא דמי דהנהו לאו לשם סיכוך נעשו דהא הם דברים שאין מסככין בהם, והואיל והרחיקם מהסיכוך שיעור מקום חשוב הוי כאילו אינו יושב תחת סכך אלא תחת נויין שהם דברים שאין מסככין בהם. אבל הכא דאידי ואידי סכך כשר הוא ולשם סכך נעשה וטעמא דפסיל הוא מטעם סוכה בתוך סוכה, כי הויא לעליונה שיעור גובה סוכה כשירה מיפסלא תחתונה משום דסוכה בתוך סוכה היא. אבל כי לא הוי לעליונה שיעור גובה סוכה לא מיפסלא תחתונה משום עושה סוכה תחת סוכה אלא חשבינן לכולהו סככים כאילו מחדא סוכה אינון, דהא לית הכא אלא חדא סוכה והכל סכך כשר. ולית לך שום טעמא למיפסלה לתחתונה. זהו עיקר הפסק ולית בה שום קושיא. וכן פסק הר"ם פרק ה'. ואיכא מאן דפסיק כרב חסדא ורבה בר רב הונא משום הא דנויי סוכה. ולא דמו אהדדי כדכתבינן.
אי נימא דיורין ממש. שאין בה אדם. אטו דיורין גרמי. מכל מקום סוכה תחת סוכה היא. אלא לאו שאינה ראויה לדירה. קאמר, והיינו דלא גביהה עשרה. מכלל דת"ק מכשר. דאלמא עליונה כשירה ותחתונה פסולה. לא אתא למידק שאין התחתונה פסולה אלא כשהעליונה כשירה. כי אתא רב דימי אמר. פירש רבינו שלמה אמרי במערבא האי אין ראויה לדירה דקאמר ר' יהודה לאו כשאינה גבוהה עשרה קאמר, דאם כן לת"ק נמי כשירה, אלא כשאין בריאה וחזקה לקבל כרים וכסתות של עליונה לישב ולישן עליה. תחתונה כשירה. מהאי טעמא דשמואל דהכשירה כי פיסולה. והואיל לא חזיא למידר בה, שאין התחתונה מקבלתה לא פסלה. ופרכינן מכלל וכו'. כלומר סוף סוף רבנן לית להו דשמואל. והוא הדין לשאינה גבוהה עשרה. ומשני דאית להו הא דשמואל דהיכא דאינה גבוהה עשרה לא פסלה. והכא פליגי כגון שיכולה תחתונה לקבל ולסבול כרים וכסתות של עליונה ע"י הדחק, דרבנן סברי דכי האי גונא ראויה לתשמיש היא, ופסלה לה לתחתונה דשם סוכה עליה. ור' יהודה סבר דתשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש, ולאו שם סוכה עליה דעליונה ולא פסלה לה לתחתונה ע"כ. ש"מ דבני דמערבא דפרישו למתניתין הכי סבירא להו כותיה דשמואל. הילכך הילכתא כותיה. הרי"ף השמיט כל זאת השיטה. הר"ם הביא פירוש המשנה כשמואל ובני מערבא, וכתב [פ"ה הכ"ב] העושה סוכה על גבי סוכה התחתונה פסולה כמו שעשאה בתוך הבית והעליונה כשירה, בד"א שהתחתונה פסולה וכו' אבל אם אין העליונה גבוהה עשרה וכו' אף התחתונה כשירה והוא שלא יהא גובה שתיהן יותר על עשרים, שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת. ולא הביא הא דרבי ירמיה ומיהו הלכה היא. וממה שהביא כאן ובשאר הפרקים יוצא מזה מה שאמר ר' ירמיה, ואע"פ שקיצר יותר מדאי שהיה לו לומר בביאור, ואע"פ [כן] (ש)כל מה שאמר ר' ירמיה יוצא מדיקדוק מה שכתב הר"ם כאן עם מה שהביא בפרק ד' וה'.
מפני החמה. שנכנס בה. ואע"פ שהיתה צילתה מרובה מחמתה פסולה. הנשר. מה שנושר שלא יהיו עלין וקסמים נופלים על השולחן. וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסול לסכך כדלקמן. הקינוף. כלומר אפילו לא פירש מפני נשר אלא לנוי ע"ג מטתו על גבי הקינוף שהוא ארבעה קונדיסין לארבעה רגלי המטה וגבוהין ומניח קלונסות מזה לזה על גביהן ופורס עליהם סדין והרחיקן מן הסכך והשתא מסכך בדבר המקבל טומאה ונעשה כסוכה בתוך סוכה. נקליטין. שאינן אלא שנים והם יוצאים באמצע המטה אחד למראשותיו ואחד למרגלותיו, ונותנים קלונסא מזו לזו ופורסין סדין עליו, והוא משופע ויורד לכאן ולכאן. ומשום שאין בגגו למעלה רוחב טפח לא הוי אהלא וכשירה. וגרסינן בירושלמי [פ"א ה"ד] שכן הוא עושה חלל באצילי ידיו. פירוש כשהוא שוכב ומגביה זרועותיו תחת הסדין ונעשה הסדין עליו כאהל ואין בכך כלום, שהרי אין שם גג רוחב טפח. כך שני נקליטין אלו אינן עושין גג רחב טפח, וכמו זרועותיו הם חשובין ואין בכך כלום. ושמעינן ממתניתין שאע"פ שסככה כהלכתה אם אחר כך נתן עליה סכך פסול פסלה. דהא פירס עליה סדין מפני החמה מיירי שהיתה צילתה מרובה מחמתה ואפילו הכי פסולה. וכן פירש רבינו שלמה, והכי משמע לעיל כדכתבינן. ואיכא מאן דמפרש פירס עליה סדין מפני החמה, שהיתה חמתה מרובה מצילתה, אבל סוכה העשויה כהלכתה שוב אין סכך פסול פוסלתה, וקאמרי דה"ה אם הסוכה קדמה לאילן דכשירה. והיינו דתנן הדלה עליה את הגפן וסיכך על גבן, טעמא דהדלה ואחר כך סיכך אבל סיכך ואחר כך הדלה כשירה, וסוכה על גבי סוכה לא משכחת לה דפסולה אלא כשעשה העליונה תחילה ואחר כך סיכך באמצעיתה. וקשיא להו ר' ירמיה אמאי לא אשמועינן הכי. ומתרצי דמילתא פשיטא הוא ולא איצטריך לאשמועינן הא מילתא. וכל זה הבל דטפי הוה משמע לן בהא מילתא מכל מה דאשמעינן במאי דאמר. והעיקר מה שכתבנו. אלא מפני הנשר. דשווייה סכך להגן הילכך מפסיל, שהרי הוא מקבל טומאה. אבל לנאותה אין שם סכך עליו וכשירה. בקרמין. של ציורין מעשה אורג. המצויינין. שצורתן בולטת כגון מעשה רוקם. יינות שמנים. שנותנים בכלי זכוכית לנוי. אסור. דחלה עליהם קדושת סוכה שאסורה בהנאה כל שבעה.
<h2>דף י:</h2>
ואם התנה. שאמר בערב יום טוב הראשון אינו בודל מהן כל שבעה לא חלה קדושה עלייהו. והכי מוקים לה בי"ט פרק המביא [ל' ע"ב] ותנאה אחריתי לא מהני בהו. קתני מיהת סדינין המצויירים והיינו סייעתיה. מן הצד. בדפנות קאמר, אבל בסיכוך אימא לך דאפילו לנאותה פסלי. כלומר ומהא לא תסייעיה. והילכתא כרב חסדא וכן פסקו הרי"ף והר"ם פרק ה' [הי"ז]. ופשטה דברייתא הכי משמע. נויי סוכה. כגון סדינים ואוכלים הפרוסים למעלה לנוי. אין ממעטין בגבהה. אם היא גבוהה יותר מעשרים אמה להכשירה. דהא לאו סכך נינהו דאי סכך נינהו מיפסלא דהא מקבל טומאה. מן הצד. מן הדפנות. ממעטין. רחבה משיעור ז' טפחים, דהא אינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו. וכן הלכה. דרטיבא. שהיא לחה ושרויה במיא. ומוכחא מילתא דלנגבה שטחוה ולא לשם סכך. לכי יבשה קאמינא לך דתישקלה. נויי סוכה. כגון קרמין וסדינין ואוכלין הפרוסין תחת הסכך לנוי פסולה משום אהל מפסיק ואישתכח דלא גני בסוכה. ולרב נחמן כיון דלנוי סוכה יהבינהו בטלי אפילו רחוקים מן הסכך ד' טפחים. שלוחי מצוה. פירש רבינו שלמה להקביל פני ריש גלותא דאדם חייב להקביל פני רבו ברגל ופטירינן כדתנן לקמן [כ"ה ע"א] שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. ופסקו הרי"ף והר"ם פרק ה' [הי"ח] כרב חסדא ורבה בר רב הונא, דיחיד ורבים הלכה כרבים.
כילה. וילון הפרוסה סביבות המטה, ואע"פ שיש לה גג שאין גגה משופע כשל נקליטין. שאינה גבוהה. דבציר מעשרה לאו אהל הוא. במטה [גבוהה] עשרה. שחללה גבוה עשרה. דקביעי. פירש רבינו שלמה אבל כילה לא קביעא הילכך כי לא גביהא עשרה לא חשיב. התם דלמיפסל סוכה. קא אתיא משום סוכה תחת סוכה. כהכשירה כך פסולה. וכל כמה דלא מיקריא עליונה סוכה לא מיפסלא תחתונה. הכא דלשוייה אוהלא הוא. דהא אמרינן שלא יישן תחתיו, אבל שאר הסוכה כשירה. בציר מעשרה נמי הוי אוהלא. היכא דקביעא, ע"כ. וקורא ק"ש. דכיון דלאו אהל הוא לאו במקום חשוב הוא עומד, ולא אמרינן למקום שרובו שם ראשו נגרר, וליתסר משום ולא יראה בך ערות דבר, אלא הרי הוא כמוציא ראשו חוץ לחלוקו. דגביהה עשרה. והואיל וגופו עומד במקום חשוב אמרינן שדי ראשו בתר גופו. והך שיטה היא כמ"ד [ברכות כ"ד ע"ב] לבו רואה את הערוה מותר.
<h2>דף יא.</h2>
כתב רבינו שלמה הכי גרסינן, ובית אע"ג דלא גביה עשרה הואיל וקביע הוי אוהלא דלא גרע מקינופות. ופירש, דהא מילתא שמעתתא באפי נפשה היא דלא תימא בית ככילה, ע"כ. כילת חתנים. פירש רבנו שלמה אינה כשאר כילה ואין לה גג, שגגה משופע כשל נקליטין. ליהוו כקינופות. וליפסלו אף בפחות מעשרה. לגבי קינופות לא קביעי. ליחשב כמותן ליפסל בפחות מעשרה. לגבי כילה קביעי. הילכך אינהו פסלי בעשרה, כילה אפילו בעשרה לא מיפסלא כי לית לה גג. כר' יהודה. בפרק הישן [כ"א ע"ב]. תחת המטה. דמטה לגבי סוכה אוהל עראי הוא, שמסלקין אותה ממקום למקום. דלגבה עשויה. לשכב עליה ולא תחתיה. דלתוכה. לאוהל, הילכך שם אוהל עליה. קמ"ל רבה דטעמיה דר' יהודה וכו'. סוגיא דשמעתא כילה שיש לה [גג] ואינה גבוהה עשרה מותר לישן תחתיה, וקינופות אע"ג דלא גביהי עשרה אסור לישן תחתיהן הואיל וקביעי, כדקאמר שאני קינופות דקביעי. וכילה שאין לה גג אע"פ שגבוהה עשרה מותר לישן תחתיה. ונקליטין אע"פ שאין להם גג אם גבוהים עשרה אסור לישן תחתיה משום דקביעי טפי מכילה אע"ג דלא קביעי כקינופות. הדין הוא מסקנא דהך שמעתתא לפום שיטה דילה. והרי"ף והר"ם השמיטו כל האמור כאן משום קביעות וכתבו הדין שהכל תלוי בגג טפח וגבוה עשרה, ואי בציר חד מינייהו מותר לישן תחתיה. לשון הרי"ף אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילה בסוכה אע"פ שיש לה גג והוא שאינה גבוהה עשרה. ואותבינן עלה הישן בכילה בסוכה לא יצא ידי חובתו. ופריק הכא במאי עסקינן בשגבוהה עשרה. ואם אין לה גג אע"פ שהיא גבוהה עשרה מותר כדבעינן למימר קמן בהעושה סוכתו כמין צריף ע"כ. ולשון הר"ם פרק ה' [הכ"ג והכ"ד] מטה שבתוך הסוכה אם גבוהה עשרה טפחים הישן תחתיה לא יצא ידי חובתו מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה עשרה טפחים אין ישינים בה בסוכה. וכן המעמיד ארבעה עמודים ופירס הסדין עליהם אם גבוהים עשרה הרי היא כסוכה בתוך סוכה. אבל שני עמודים שפירס עליהם סדין וכן כילה שאין בגגה טפח אפילו גבוהין כל שהן מותר לישן תחתיהם בסוכה לפי שאינן כסוכה בתוך סוכה מפני שאין לה גג ע"כ. ותימה הוא איך דחו כל הך שיטה דקביעותא. וצ"ע. אבל מה שלא כתב הר"ם הך שיטה לענין ק"ש, דלפום הך שיטה לענין ק"ש הכי דינא. כילה שאינה גבוהה עשרה אם הוא ישן בתוכה ערום מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש. ואם גבוהה עשרה לא יוציא ראשו ויקרא. ובית וקינופות הואיל וקביעי אע"ג דלא גביהי עשרה לא יוציא ראשו ויקרא. הכי הוא דינא לפום הך שיטה. והשמיט כל זה הר"ם ולא זכר זה הדין כלל בהלכות ק"ש. הא מילתא לא קשיא מידי, דהך שיטה היא כמ"ד פרק מי שמתו [ברכות כ"ד ע"ב] לבו רואה את הערוה מותר ולית הילכתא כותיה, כמו שביארנו שם. אבל למאן דאמר לבו רואה את הערוה אסור לא יקרא לעולם עד שיהיה דבר חוצץ בין לבו וערותו.
הדלה. אנטרילר בלעז. הרבה מהם. פירש רבינו שלמה ומבטלו ברוב ע"כ. והעיקר כדפרישנא [ט' ע"ב], הרבה מהם שהסכך כשר הוא כל כך שצילתה של סוכה מרובה מחמתה אע"פ שסכך פסול יהיה אויר. ומיירי שחבטן, כלומר שהוא עומד במקום אחד ואינו מתערב עם הסכך הכשר, ואין בו במקום אחד שיעור שיפסול הסוכה, כדפרישנא לעיל. או שקצצן. אף לאחר שסיכך בהן, ולא אמרינן הואיל ותחלת עשייתו בפסול פסולה. זה הכלל. בגמרא יליף לה מקראי. ואין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה. לנענע. כלומר נהי דאין צריך אחר שקצצן לסותרה כולה ולחזור ולכסותה. אבל צריך לנענע אותו סכך שסככו במחובר לאחר קציצתו צריך נענוע, דלידמי כעשייה. ואי לא עביד הכי פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. דהכי משמע קרא סוכות תעשה לך כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה, וכשזה עשאה לא היתה ראויה לסוכה דמחובר הוה. הילכך אחר שקצצן צריך שינענע ויגביה כל אחד ואחד ומניחו וחוזר ומגביה חבירו ומניחו. לאפיה. החזיר לו פניו והביטו בכעס, שהבין רב יוסף דרב [הונא] אמר דשמואל אמרה ותו לא בעי למימר. ואהדר ליה רב הונא דאיהו בעי למימר דשמואל ולא רב, דלרב כשירה בלא נענוע דקסבר רב דקציצתן זו היא עשייתן, ותעשה ולא מן העשוי לא אתא למעוטי אלא החוטט בגדיש וכיוצא בו, שאינו נוגע בסיכוך כלל אלא הוא נעשה מאיליו. אבל הכא שקוצץ הסיכוך זהו מעשה הכשירו. רמא. הטיל ציצית של תכלתא. לאינשי ביתיה. פירש רבנו שלמה לטלית אשתו דקסבר לילה זמן ציצית הוא ומצות עשה שלא הזמן גרמא הוא ונשים חייבות. תלאן. לציצית בכנפות הטלית חוט אחד כפול לארבע ותוחבו בכנף ועודנו חוט אחד וכופלו. והרי הם שמונה כפלים, ופוסק ראשן ונעשין שמונה חוטין. ורב עמרם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדיל וקשריהם כראוי, ונמצאת עשייה בפסול שאין כאן אלא חוט אחד ואתא לקמיה וכו'.
הטיל לשני קרנות בבת אחת. שעשה ארבעה כפולים ארוכין כשיעור שתי ציציות, ותחב ראשן אחד בכנף זה ואחד בכנף זה, וכפלן עד שהגיעו זה לזה לאמצע ארכן. מאי לאו שקשר. שעשה גדיל הציצית וקשריו ואחר כך פסק אמצעה ונעשו שתים, ואע"ג שנעשו בפסול, שקודם שנפסק חוט אחד הוא.
<h2>דף יא:</h2>
כנף בשעת פתיל. כנף בשעה שיתננו בכנף יהיה הציצית האחת בכנף אחד ולא בשנים. קמ"ל. דמשום הכי לא מפסיל. תלאן ולא פסק. כדפרישנא לעיל. לעולם. עד שיתירם ויחזור ויעשנו, דאפילו פסקן לאח[ר] קשור לא מהני. וקשיא לרב. פסולה. ולא גרסינן בברייתא "ואם היה סכוך הרבה מהם או שקצצן", דברייתא איירי שכל הסיכוך נעשה מהם או רובו של סיכוך. דהא אתי לה מטעמא דתעשה ולא מן העשוי. אלמא רוב עשייתה נעשה מן המחובר. דמחוברין נינהו. וסכך פסול הוא. וקתני. אע"פ שקצצן פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. דשלפינהו. שפשחן מן האילן עד שנתקו, ומתוך שאין קציצתן מן האילן ניכרת כל כך, שראשי פשיחתן הם אצל האילן ונדבקין עמו לא מינכרא מילתא ולא הויא עשיה מעליא. מ"מ תלאן וכו'. קשיא לרב. וקם ליה רב בקשיא והלכתא כשמואל דברייתא תניא כותיה. ופירושא דמתניתין הכי אם היה הסיכוך מרובה מהם, כלומר הסכך הכשר שיש בו הכשר סוכה, כשירה בלא קציצה ובלא נענוע. דמיירי בשחבטן, ועומד הסכך הפסול במקום אחד ואין בו שיעור שיפסול. או שקצצן, כלומר או שאין בו סכך כשר כל כך, שצריך הסכך הפסול להכשיר הסוכה להיות צילתה מרובה מחמתה כשירה, וצריך שינענעו אותו סכך שקצץ, דתיהוי עשיה לשם סוכה, כלומר בשעת עשייה תהא ראויה לסוכה. וכן הילכתא. וכן פסקו הרי"ף והר"ם [הלכ' סוכה פ"ה הי"ב] כשתתבונן בדבריהם.
כתנאי. אי אמרינן קציצתן היא עשייתן. עבר וליקטן. מענבי ההדס קאמר, שאם ענביו מרובין מעליו פסול, ואין ממעטין אותן בי"ט דמתקן הוא להכשיר את הפסול. וקתני בברייתא אם עבר על דברי חכמים ולקטן בי"ט. סברוה. רבנן דבי מדרשא דבעו למישמע מינה דבלקיטתן זהו גמר עשייתן פליגי. דכולי עלמא. כלומר הני תנאי. צריך איגד. שיאגד בשלשת המינים יחד. ושייך בהו עשייה. וילפינן לולב מסוכה. דהקפידה תורה על העשוי בפסול, ונגמר מינה בלולב שהקפיד על העשוי בפסול. דכולי עלמא ילפינן לולב מסוכה. למיפסל, דלקיטתן לא זהו עשייתן. לולב צריך איגד. ושייכא בהו עשייה. כתב רבינו שלמה, ועל כרחיך מבעוד יום איגדו וכי ליקטן בי"ט הוי ליה מן העשוי ע"כ. וודאי אפילו ליקטן מעי"ט אם לא חזר והתירו ואגדו הוי ליה מן העשוי, דהא לא אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן. ומיהו משום דפליגי בלקיטתן בי"ט הוא דקאמר הכי. זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות. סוכה נאה לולב נאה. וכשהוא אגוד הוא נאה ומהודר ביותר.
ואיד יעלה. ש"מ דעננים גידולי קרקע. וסוכה היא זכר לענני כבוד כדכתיב כי בסוכות הושבתי ומתרגמינן במטללת ענני. אין מקבלין טומאה. שלא נאמרה אלא בכלים ואוכלים ומשקים, וזה אינו מאחד מאלה. ענני כבוד. היו סוכות, שהושיבן במדבר. סוכות ממש. עשו להם מפני החמה. מאי איכא למימר. שלא היו מסוככות בכלים. חגיגה. בהמה של חגיגה. כל בהמה לר' יוחנן גידולי קרקע היא כדאיתא בריש בכל מערבין [ערובין כ"ז ע"ב]. ומיהו אע"ג דגידולי קרקע נינהו לא הוו גידולן מן הארץ כדאמרינן בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ט ע"א] מה דייש מיוחד דבר שגידולו מן הארץ וכו', דגידולו מן הארץ לא מקרי אלא דבר הצומח מן הארץ יצא החולב וכו' כדאיתא התם. והאי דלא אקשי ליה הכי משום דאותביה אפילו למאי דסליק אדעתיה דגידולי קרקע וגידולו מן הארץ חדא מילתא היא.
<h2>דף יב.</h2>
אי מה חגיגה דבעלי חיים וכו'. פסולת גורן. קשין. פסולת יקב. זמורות ואשכולות. גורן עצמו. הקשין עם התבואה וענבים כמו שהן, ומקבלים טומאה. יקב כתיב. דמשמע לאחר שנעשה יין. קרוש. דעב וקפוי. הוה בידן. שהיינו סבורין לידע טעם משנתינו מן המקרא דבפסולת הכתוב מדבר, שהרי אי אפשר לסכך ביין. ושדא ביה נרגא. שהזכיר לנו יין קרוש. כלומר קצצה בגרזן שהשיב בדבר תשובה ניצחת. רב אשי אמר. שפיר משמע פסולת מקרא. באספך מגרנך. משמע ממה שאתה אוסף ונוטל מן הגורן שהוא התבואה עשה סוכה, ממה שאתה אוסף ונוטל מן התבואה והיינו הפסולת, דגורן עצמו הוא האוכל. צאו ההר. זה מקצת הפסוק, והוא בעזרא. וקאמר להו הכי שיעשו סוכה.
זרדין. כמין קנים וכשהם לחים הם מאכל בהמה, וכשהם יבשים עומדים להסקה. אין מסככין בהם. כשהם קשורים. ובגמרא מפרש טעמא. וכולן. כל הפסולים ששנינו בסכך. כשירים בדפנות. דסוכה לא מיקריא אלא סככה. שמעית מיניה. פירוש טעם שתי משניות השנויות כאן. זאת המשנה דחבילי קש וטעם החוטט בגדיש דלקמן [ט"ו ע"א]. שני הטעמים שמעתי ממנו אמאי אינם סוכות כשרות. באחת היה אומר שהיא סוכה מן התורה ורבנן הוא דגזרו משום גזירת אוצר, שאם אתה מתיר זה ילך ויאכל וישתה במקום אוצרו שאצר שם עיציו ולא נעשה אותו סיכוך אפילו לצל בעלמא אלא כדי שיתיבשו העצים, והם שם במקום גבוה. ואידך הוה מפרש טעמא דפסולה מן התורה משום תעשה ולא מן העשוי. ואיני יודע איזו מפרש משום גזירת אוצר ואיזו משום תעשה [ולא מן העשוי]. נחזי אנן. נשמעינה ממאי דא"ר יוחנן בדוכתא אחריתי. ומניחם ליבש. ולא לסכך. ומשמגיע החג נמלך עליהם שיהיו סוכה ויאכל תחתיו. וכי האי גונא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפסול. ומשום גזירה זו אסרו חכמים כל סיכוך של חבילי זרדים וכיוצא בהם ואפילו הביאום ונתנום לשם לשום סיכוך. ומדהא וכו' אידך. הא דחוטט בגדיש. אמר רב אשי וכו'. כלומר אטו תרוייהו מי לא שייכי בשתי המשניות, אם חטט בגדיש, אפילו נענע כלפי מעלה דליכא משום תעשה ולא מן העשוי, איכא למיפסלה נמי משום גזירת אוצר. ובחבילין נמי אם נמלך לאכול תחת מה שהניח לאוצר איכא משום תעשה ולא מן העשוי, ואפילו הביאם שם לשם סוכה איכא למיפסלה משום גזירת אוצר. והיכי דייק ר' יוחנן הני טעמי דמוקים פסולא דהך מדאורייתא ודהך מדרבנן.
אמר לך ר' יוחנן. מתנייתא גופייהו דייקי כותי. מתניתין דהכא קתני אין מסככין בהן ולא קתני אינה סוכה, דמשמע דמדאורייתא הוי סוכה. הילכך על כרחין במניחן שם לשם סוכה מיירי ופסולה מדרבנן, ולא מיירי בנמלך על המונחין ליבש דהני פסילי מן התורה. וגבי חוטט בגדיש קתני אינה סוכה, דמשמע דפסולה מן התורה דאינה סוכה לגמרי משמע. אלמא בשלא נענע הסכך לשם סוכה קאמר, אבל נענע כשר, דהא אסיק אדעתיה ותקין. דליכא (למימר) [למיחש] הכא משום זימנא אחרינא, שהרי המעוות תיקן וכל שכן שלא יעות ע"כ [א"ה לשון רש"י]. ועיקר הטעם הוא שאין זה מצוי וזה מצוי, כמו שנבאר. הילכך הכי דינא, פסולא דחוטט בגדיש הוא משום תעשה ולא מן העשוי, ובההוא לא גזור ביה רבנן מידי, ואם נענע הסכך כשירה. וכן נמי אם עשה בו תחלה חלל טפח במשך שבעה לצל ואחר כך השלימו לעשרה כשירה, שהרי נעשה סכך שלה לצל כדאמר רב הונא לקמן [ט"ז ע"א], והטעם שאין הדבר מצוי שימלך לחטט בגדישו לסוכה, דהא מחוסר חטיטה הוא. וחבילי קש וחבילי זרדין אע"פ שהביאם עכשיו לשם סוכת החג פסולה מדרבנן, דאי שרית ליה בהכי אתי למישרי שיאכל תחת החבילין שהניח ליבש. שזה מצוי שהרי אין הדבר מחוסר שום דבר, שהרי הם במקום גבוה וחללן עשרה. הלכך פסלי רבנן כל סכוך של חבילות קשורות עד שיתירם דליכא למיגזר אלא בחבילות, כדקאמר פעמים וכו' וחבילתו על כתיפו וכו'. הילכך הואיל והתירם אלו שמסכך בהם עתה לסוכת החג כשירה. וכן נמי אם התיר ונענע אותן שהניחן ליבש הויא סוכה כשירה, דהשתא הוא דקעביד לה, דנענוע הוי עשייה כדלעיל. וכן תבין דעת הר"ם פרק ה' [ה"ט וה"י]. גרסינן בירושלמי [פ"א ה"ו], אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה זרדין. ולשון הר"ם פרק ה' [ה"י], ואין חבילה פחותה מחמשה ועשרים בדין.
<h2>דף יב:</h2>
ההוצין. פירש רבינו שלמה בית יד של הוצין. ונראה מלשונו שהוא כמו חצים, וקרי הזכרים העץ וקרי הנקבות מה שהוא חלול בראשו, ונותנין העץ באותו נקב למלאות שלא להתרוקן עוד. והעיקר דהוצין הם של עץ, הזכרים והנקבות, ועושים מהם שיש להם תוך למלאות אותם מברזל כדי שיהא להם הכאה גדולה וחזקה, והוצין הם עצי החיצים. והחיצים הדקים עושים ההוצים זכרים שהעץ נכנס בברזל, והחיצים הגסים שעושים מרומח שנים או שלשה חיצים נוקבין ההוצין, ונותנין הברזל בתוכו כדי שיהא יותר חזק ואותן הוצין הם נקיבות, מפני הנקב שבהן. וזה ידוע למי שעמד במצור או ראה מגדל שעומד במצור. שמעתי מר' יוחנן ג' דברים, השנים פירש לי, והשלישי אמר לי איני יודע. ניצי. הוא דדייק ונפיץ. ורבנו שלמה פירש לאחר שתיקנן במסרק. פסולה. פירש רבנו שלמה שכן ראויין לטמא בנגעים, כדאמרינן בבמה מדליקין האונין של פשתן משיתלבנו ע"כ. ולא נהיר, דמכל מקום עדיין לא נתלבנו. ועיקר הפירוש הוא מפני שנשתנית צורתו ואינו נראה שיהא מגידולי קרקע. וכן פירש הר"ם פרק ה' [ה"ט], שכתב סיככה בפשתי העץ שלא דק אותם ולא נפצם כשירה, שעדיין עץ הוא. ואם דק ונפץ אותם אין מסככין בו מפני שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע ע"כ. דייק. במכתשת. ולא נפיץ. במסרק. אבל תרי. שרוי במי המשרה. ולא דייק. הוי בכלל הוצני. ולא פשיט ליה להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק. וכתב הרי"ף בהוצני פשתן כשירה. ופירש הוצני, כיתנא דלא דיק ולא נפיץ דעץ הוא עדיין ע"כ. שווצי ושוצרי. פירש רבנו שלמה מיני ירקות הם. מסככין בהם. שאינם מאכל אדם ואינם מקבלים טומאה.
<h2>דף יג.</h2>
דסני ריחיהו. מבאיש ריחם. ומסתברא דהלכתא כאביי. ומיהו אביי לא אסר אלא לסכוכי לכתחלה. וכן תבין דעת הר"ם פרק ה' [ה"ב] שכתב, ואם עבר וסיכך בדבר הנובל או שריחו רע כשירה שלא אמרו אין מסככין באלו אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא ע"כ. היזמי והיגי. מיני קוצים. דניתרי טרפייהו. נושרין עלין שלהן. אפקיתא דדיקלא. מוצא הדקל. בסמוך לקרקע יוצאין בו דוקרנין הרבה סביב סביב. דאגידי. שמחוברין הרבה יחד. דהדר אגיד להו. כדי להשכיבן במקום אחד ולא יתפצלו לכאן ולכאן, שרוצה שיעשו צל במקום אחד. אגד בחד. כל שהוא מחובר יחד הוא ענף אחד שיוצאים בו ענפים הרבה מגופו, והאוגדו בעצמו אינה אגודה, דלא מיקריא אגודה אלא כשאוגד דברים שאינם מחוברים מחמת עצמם. דוקרי דקני. כעין אפקותא דדיקלא הוא אלא שזה של דקלים וזה של קנים. קנים ודוקרנים. משמע תרי מילי. אימא קנים של דוקרנים. שיוצאים בגזעם כמה דוקרנים בגזע אחד. מרריתא דאגמא. חזרת של אדם. שם לווי. הכא נמי יש לדרוש גבי מרורים ולא מרור שיש לו שם לווי. שנשתנה שמו. שהיו לו שמות לוויים כאלו והתורה כתבה אזוב סתמא ש"מ אסתם אזוב קפיד רחמנא. הני לא נשתנה וכו'. שבשעת מתן תורה לא היו נקראים אלא מרור סתם, וכשהזכיר הכתוב מרורים אף זה במשמע.
לא שמיה איגד. פירש רבנו שלמה, לא לענין חבילין לסכך ולא לענין אגודת אזוב ע"כ. והעיקר דלענין אזוב דוקא קאמר, אבל לענין חבילה לסיכוך הא פרישו בירושלמי [פ"א ה"ו] אין חבילה פחותה מכ"ה זרדין. וכן תבין דעת הר"ם [פ"ה ה"י] שהביא הירושלמי שכתב ואין חבילה פחותה וכו', כמו שכתבנו לעיל [י"ב ע"א]. וטעמא דמילתא דהא לא מיירי אלא מאגודה, ובאזוב הוא דכתיבא אגודה [וטעם פסו]לה לענין סיכוך הוא שהאדם מביאה מן השדה על כתיפו. והוא מילתא אחרינא וטעמא אחרינא כדלעיל ולא נגעא אאגודה כלל, דהכא לא איירי אלא באזוב דכתיב ביה אגודה. והיינו דקאמר פלוגתא דר' יוסי ורבנן, דאיפליגו בענין אזוב. קלחין. שרשים. ג' גבעולין. לכל קלח וקלח. גבעול הוא הקנה האמצעי שהזרע בראשו. שיריו. אם נפל האחד שיריו כשרים בשנים. גרדומים. כשמזין בו פעמים רבות, מתוך שהגבעולים רכים משתברים. וקאמר שכל שהוא משתייר באגודה כשר, והוא שישתייר מכל אחד ואחד כל שהו, שתהא אגודתו קיימת. והתניא. בניחותא. ועל כרחיך רבנן היא. וכתב רבינו שלמה, ולא גרסינן "והתניא לרבנן", שאין זה לשון התלמוד. מיהו על כרחיך רבנן היא ע"כ. וכל זה אין בו צורך.
<h2>דף יג:</h2>
דסורא. שעושים אותם למדור בשוק. כתב רבנו שלמה, ואין בהם משום גזירת אוצר לפי שאין דרך להצניעם באגדם, אלא למנינא בעלמא הוא דאגדינהו עד שימכרו, והלוקחן ליבשם מתיר אגדם, הילכך המסכך בהם לשם סוכה אינו צריך להתיר אגדן ע"כ. והעיקר דאסורייתא דסורא הם חבילות קטנות ואוגדים אותן לדעת המנין לחלוק עם בעל השדה או הכרם ואין אגדן להכניסם לאוצר בתורת חבילה, דחבילה היא מכ"ה זרדין. וכן תבין דעת הר"ם פרק ה' [ה"י והי"א] שכתב ואין חבילה פחותה מכ"ה בדין, חבילות קטנות שאגדו אותן למנין מסככין בהם ע"כ. צריפי. כמין כוך עגול ככובע, ועשוי מענפי ערבה, ונחבאים בתוכו ציידי עופות. כתב רבנו שלמה ל"א שמעתי, צריף אותן רשתות שעושין לקחת [בהן] דגים ולועזין נישש, וקושרין אותן בשני ראשיהן. ראש מדנים. קשר העליון. מדנים. כמו מעדנות כימה [איוב ל"ח]. מתתאי. קשר התחתון. שאינו עשוי לטלטלו. פירש רבינו שלמה שכיון שהתיר הקשר העליון אי אתה יכול לטלטלו, שהרי הוא ניתק מאיליו ע"כ. ולשון הר"ם [פ"ה הי"א] בזה, וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטל אינו אגד. וזה כתב גבי בידי שמים אינו אגד ואע"ג דאגדיה, ורוצה לומר שאינו יכול לטלטלו באותו האיגד, כמו שפירש רבנו שלמה. ירקות שאמרו חכמים. בפסחים [ל"ט ע"א]. שאדם יוצא בהן ידי מרור. דקות הן מאד. הילכך אינן חוצצין בפני הטומאה. ואית דמפרשי אם סיכך בהם גג, ומדרבנן דילמא לכי יבשי סמכי עלייהו, דאז אין חוצצות דהא מפילי ונפלי, ומביאין הטומאה בעודן [לחין דכל כמה דלא יבשו] אהל הוא מדאורייתא. ורבינו שלמה פירש אין חוצצין דקיימא לן שאם יש [טומאה בבית וארובה ד' על ד'] פתוחה [בבית] טומאה בוקעת ועולה בההיא ארובה וכל שכנגד [ארובה עד לרקיע] טמא ואם היתה פקוקה [בדבר שאינו מקבל טומאה מציל אותו פקק על שכנגד] הארובה לפי שחוצץ מפני הטומאה, ואם נפקקה באותן [ירקות אין חוצצין בפני הטומאה. ה"ג] אין מביאין טומאה, שאם ראשו אחד מאהל [על המת ואחד עליו] או על הכלים אין מביאין טומאה עליו, דלא חשיב אהל. ופוסלין בסוכה משום אויר. כמו שאויר פוסל, שהוא פוסל בשלשה. פירש לא כסכך פסול שפוסל באמצע בארבעה טפחים ובצדדין בארבע אמות. 0...
[הבוצר לגת. הבוצר ענבים] לדרוך אותם אין להם ידות להביא העץ [טומאה על האוכל לפי שאינו] צריך לבית אחיזה ולא ניחא להו בהו, וכי איתרבו ידות לטומאה הני מילי ביד הצריכה או בכלי או באוכל. פרכילי. זמורות. מכבדות. ענפי דקל. הקוצר לסכך. אין הקשין מביאין טומאה על האוכל דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך לא מיבעי ואי לאו דפסולת מרובה על האוכל הוה פסול לה לסוכה. לר' אבא. דאמר לעיל בוצר לגת אין לו ידות אבל קוצר יש לו ידות ...(עלים) דאפילו איירי רבנן בקוצר לגת לא חשיבי ידות. אלא רב מנשיא. דאמר קוצר לסכך אין לו ידות... אחרים איירי בקוצר לאכילה... לר' אבא לפיכך סברו דאין לו ידות.
<h2>דף יד.</h2>
בססן ממש. שדשן לידות [ברגלי בהמה] או במקבת כמו והוא יבוס צרינו. והיינו שעשה מעשה רבה מן האוכל לא מצי למימר דבמחשבה סלקא טומאה מינייהו ...שלנו אגד העומרים. מלשון מתבוססת בדמיך, שר"ל מתגלגלת. [והכא נמי כיון] שהתיר אגדן מתגלגלין בגורן... כשהתיר אגד... במחשבה. בעתר. פורקא בלעז... הוו אלא הכא דבעי להו לסכך. למאי חזו. ידות האוכלים משבססן, ואינן אגודות בהן. בגילייהו. בקשין שלהם יאחזום וינטלו ראשי השבלים עמהן. מסתברא דקוצר לסכך אין לו ידות ואם הפסולת והידות מרובה על האוכלין כשר לסכך, דאפילו נימא דפליגי בקוצר לסכך הלכה כסתם משנה דלרב מנשיא אוקימנא דכולי עלמא קוצר לסכך אין לו ידות. ואם קצרן לאכלן ואחר כך נמלך עליהם לסיכוך יש לו ידות וצריך שיהא הפסולת מרובה על האוכלין והידות שהידות יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשנוי מעשה. דמסתברא דהלכה כר' יוחנן דאמר בססן ממש ואע"ג דר' אליעזר אמר בססן התיר אגדן ר' יוחנן רביה הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ואם בססן ממש לידות אין לו ידות ויש לידות דין הפסולת דתנן ידות האוכלין שבססן בגורן טהורים ור' יוסי מטמא. ומסתברא דהלכה כת"ק ואפשר... נמי דר' יוסי מודה בהאי דלענין סכוך טהורות. דבשלמא לענין טומאה דר' יוסי מטמא מטעמא הואיל וראויות להפכן בעתר, אבל לענין סכוך למאי חזיא, אע"ג דחזיא ליה לכי סתר לה כדלעיל. ואפילו תימא דפליגי הלכה כסתם משנה ותימה על הר"ם שלא הביא דין ידות כלל, אלא שכתב פרק ה' [ה"ג] סיכי תאנים ובהן תאנים פרכילי ענבים ובהם ענבים מכבדות ובהם תמרים וכן כל כיוצא בהן. רואין אם פסולת מרובה על האוכל מסככין בהם ואם לאו אין מסככין בהם ע"כ. ...היינו דמטמא ר' יוסי... [דקסבר מעשה זוטא לא] בטלה תורת ידות מינייהו.
נסר שהוא רחב ארבעה. בגמרא מפרש מאן קתני לה. ובלבד שלא ישן תחתיו. דנסר רחב ד' סכך פסול הוא כדאמרינן בגמרא לרב אליבא דר' מאיר ולשמואל לדברי הכל.0... [בשאין בהן ד' מחלוקת. ור' מאיר חייש למיעוט] דהא איכא מיעוט תקרות עשויות מנסרים ופסולה משום גזירת תקרה. ומותיב אין [בהן ארבעה ואפי' פחות משלשה] בתמיה, הא קנים בעלמא נינהו. ואם כן במאי מכשיר. אמר רב פפא וכו'. כתב ר"ש דרב פפא אתא למימר דהכי אמר שמואל... והעיקר דרב פפא אתא לפרושי מתני' נמי מיתני מטעמא דקאמר... והואיל ורב פפא דהוא בתרא סבירא ליה כשמואל הלכה [כשמואל] [לכן] פסק הר"ם פרק ה' [ה"ז] כר' יהודה וכדפריש שמואל [דר' מאיר ור' יהודה הלכה] כר' יהודה. משלשה ועד ד'. שאינו שיעור מקום חשוב. תנן נתן עליה וכו'. דס"ד דהך סיפא דברי הכל היא. ומיירי שנתנה מן הצד [דאמרי' דופן עקומה] עד ד' אמות כדפרישנא במתניתין. שני סדינין מצטרפין. ...ג' על ג' לקבל טומאה, דבציר מהא לא מקבל טומאה [מצטרפין לד' טפחים לפסול בסוכה משום סכך פסול [שסיכך בדבר המקבל טומאה] וסכך פסול באמצע פוסל בארבעה.
<h2>דף יד:</h2>
אין מצטרפין. לד' טפחים לפוסלה, [דאפי' כולה מסוככת בהן] כשרה ורבי יהודה היא. בשלמא לשמואל וכו'. מדקאמר... ור' יהודה היא וקאמר ד' טפחים. ור' מאיר דקאמר אף נסרים כסדינין... בסדינין פוסל משום צרוף... [בשיש בהן ארבעה מחלוקת וכו'] דקאמר ר' מאיר דנסרים כסדינין... בארבעה. סדינין סכך פסול דהא דבר המקבל טומאה הוא, אלא על... בהן בסדינין ולא בנסרים והיכי קאמר ר' מאיר נסרים כסדינין. דודאי כל שהוא רחב ג' פוסל משום צירוף ולא מחמת נסר אחד דהא אינו רחב ד'. ואת אמרת דלסכך נמי כשרה דכקנים בעלמא נינהו, דהא אמרת דברי הכל כשירה. ושני, דהאי מצטרפין דקאמר, לשיעור ארבע אמות אם הם נתונים מן הצד... מיירי והכי פירושא שני סדינין שיש בהן רוחב ארבע אמות מן הצד [עם סכך פסול] אחר או עם סדינין אחרים מצטרפין להשלים ארבע אמות עם הסכך הפסול לפסול שאר הסוכה שסככה בסכך כשר. דלא אמרינן בה דופן עקומה. נסרין אין מצטרפין. כלומר אע"פ שיש בכל נסר ארבעה טפחים, וסככן מן הצד עם סכך פסול שיש שם אינן מצטרפין לפסלה דלא נימא בה דופן עקומה, דרבי יהודה סבירא ליה ששני נסרים אע"פ שיש בהם ארבעה טפחים על ד' אינן מצטרפין לד' אמות מן הצד, שהרי אפילו כולה מסוככת בהן כשירה. ולרבי מאיר מצטרפין, שהרי אם כולה מסוככת בהם פסולה משום גזירת תקרה. בשעת הסכנה. היה שמד על המצות והבאנו נסרים, שלא יכירו הגוים שתהא סוכה. ומודה רבי מאיר. [בין] כשיש בהם ד' בין בשאין בהן ד'. שאם יש בין נסר לנסר וכו'. ולקמן [י"ח ע"א] מוקים [לה בסוכה] בת שמונה אמות מצומצמות וכו', כדמפרש. פסל. פסולת גורן ויקב. [והכי נמי] הוה מצי למימר ומודה ר' יהודה בהנך דאית בהו ארבעה דפוסלים שאם נתן בין נסר לנסר וכו' אלא נקט למילתיה דאפילו רבי מאיר דמחמיר מודה בהא, וכל שכן ר' יהודה היכא דהוו נסרים ד' על ד' דפסילי... מכשר בכאי האי גונא. ומודה ר' יהודה. אע"ג דאיהו מיקל בשאין בהם ארבעה, מודה הוא בנסר אחד ובו ארבעה, שאם נתנו בסוכה מן הצד, אע"פ שהיא כשירה על ידי דופן עקומה, שלא ישן תחתיו. דמכל מקום אינו סכך כשר. הפכן על צידיהן. נסרים שיש בהם ארבעה על ארבעה סיכך בהם, ולא הטילן לרוחבן על הסוכה, אלא השכיבן על חודן שהוא פחות משלשה. פסולה. דנעשו כשפודין של מתכת שפסולין לסכך בהן, דהא אית בהו תורת כלי, ואע"פ שאין בהם [שלשה]. אף בנסרים אלו הואיל ויש שם פסול עליהם פסילי לסכך בהם בכל צד. [אפילו] תימא מיפסיל משום גזירת תקרה בכי האי גוונא לא עבדי אינשי תקרה. רב חסדא ורבה. לראות אם יאמר כדבריהם ולא אמרו לו... יאמרו לכם. כתב רבינו שלמה ה"ג ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושלחנו ולא גרסי' אלא כדי ראשו וכו'. או שנפרצה פרצה. באחת הדפנות סמוך לקרקע. שיזדקר הגדי. דהיינו שלשה טפחים. בבת ראש. בהדיא ובריוח. היכי דמי. דרחב ארבעה ולא הכניס בתוכה אלא שלשה. לאו כגון שהפכן. כולם על צידיהם ורחבים [ארבעה], וסיככה כולה בהן. ונסר דקאמר, לאו דוקא נסר אחד קאמ' אלא שסככה כולה בהן. דאנחיה. ונסר אחד דוקא קאמר. אפומא דמטללתא. אצל רוח רביעי, שאין שם דופן. ולא מצינן לאפוקה מיניה דופן עקומה, דהא אין כאן דופן אלא פתח ואע"ג דלא עייליה כוליה לתוך חלל דפנות הצדדין פסול, דההוא טפח דמ[תחזי] מאבראי מחשב נמי כסוכה. דאילו היה סכך כשר מותר לישב שם במקומו ויוצא ידי סוכה כדאמרינן לקמן פסל היוצא חוץ לסוכה נדון כסוכה. ולזה הפירוש אפילו סוכה גדולה מיפסלא בהכי, דהואיל ולא מצינן למישרי משום דופן עקומה מיפסלה כולה מפני שיש בה ד' טפחים סכך פסול פוסל באמצע בד' ד' טפחים דמן הצד למימר דופן עקומה... ואיכא מאן דמפרש לה דוקא בסוכה קטנה, ואי לאו דפסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה לא הוה חשיב האי נסר אלא כנסר של זה, וסכך כשר הוא. אבל השתא דאמרינן פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה הוי ליה מה שנכנס לפנים מן הסוכה סכך פסול ופוסל בשלשה, אבל סוכה גדולה שנשתייר בה שיעור סוכה סכך כשר לא מיפסלא באותו נסר שנתן אפומא דמטללתא, שהרי נשתייר בה שיעור סוכה בג' דפנות. ומסתברא כפירושא קמא. ומיהו לכל הפירושים ודאי לא [אמרינן] שמצטרף מה שהוא חוץ לסוכה למיפסלה בכי האי גונא, אלא כשהכניס בה מהנסר ג' טפחים שהוא שיעור הפוסל בסכך פסול בסוכה קטנה, דלא מצינן למימר ביה [כמאן דליתה דמי] אבל אם אינו נכנס בסכוך ג' טפחים, הואיל ומצינן למימר (בכולו סכוך אחר)... ודנין להו דכמאן דליתיה דמי, ולא מצטרף בהדיה מה שהוא חוץ [לסוכה] לשווייה סכך פסול דכמאן דליתיה דמי. והיינו דקאמר אע"פ שלא הכניס לתוכה אלא שלשה, דמשמע דשלשה מיהא בעינן. וכן הלכתא. ולענין הפכן על צדיהן הלכה כרב נחמן ורב הונא. וכן פסקו הרי"ף והר"ם פרק ה' [ה"ז].
<h2>דף טו.</h2>
תקרה. של נסרים. מעזיבה. [רצפת עץ] וטיט שעל הנסרים, מלשון ויעזבו את ירושלים עד החומה דכתיב בעזרא [נחמיה ג'] [כלומר] נתנו בה א[בנים] ועפר. מפקפק. סותר ומנענע את כולם לשם סוכה [ואחר כך] נוטל אחת מבנתים ונותן פסל במקומה ע"כ. ובגמרא מפרש [למה לי תרתי] בשלמא ב"ה וכו' ולא מן העשוי. בפסול, וזה הקירוי עשוי לשם בית ולא לשם סוכה הילכך צריך לנענע לשם סוכה וכשירה, דלית להו גזירת תקרה ואפילו במסכך בנסרים בני ארבעה. וזאת השיטה היא כרב, כדמוכח.0... אלא ב"ש אי סבירא להו דנסרים סכך כשר נינהו, וליכא אלא משום תעשה ולא מן העשוי, בפקפוק לחודיה סגי. ואי ס"ל דנסרים סכך פסול נינהו משום גזירת תקרה הואיל ונוטל אחת מבנתים ונתן שם סכך כשר תו ליכא משום גזירת תקרה... ואמאי בעו תרתי. ומשני דהכי קאמרי, אע"פ שפקפק לא הועיל כלום, והכל תלוי בנטילת אחת מבנתיים. הכי קאמר. ליה ר' מאיר לר' יהודה. לא נחלקו ב"ש וב"ה בהא, דב"ה נמי סבירא להו דאין מסככין בנסרים ולא מהני פיקפוק. חדא זימנא. מאי אשמועינן מתניתין בהך פלוגתא. רישא. לאו משום גזירת תקרה אפליגו. דמיירי בנסרים שאין בהם ארבעה אבל משופין הם, כלומר משופין ומתוקנים וחלקים הם וראויים להשתמש. ומשום גזירת כלים קא פסיל להו ר' מאיר, דאע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ואין מקבלין טומאה גזר בהו אטו כלים המקבלים טומאה. הכא נמי. לא גזרינן לדידיה נסרים משופין אטו כלים המקבלים אפילו לרבי מאיר, דרב יהודה אליבא דדברי הכל אמרה מדלא אמר באנו למחלוקת ר' מאיר ור' יהודה, ועל כרחך רישא נמי בגזירת תקרה פליגי. ותרתי למה לי. סיפא ר' יהודה היא. דמייתי ראיה לדבריו, דקאמר ליה לרבי מאיר דאית ליה גזירת תקרה, דב"ש דס"ל הכי אבל ב"ה לית להו גזירת תקרה. ולאו לאשמועינן פלוגתייהו הוא שסדרה ר' במתניתין [אלא] מימרא דר' יהודה דקאמר לר' מאיר היא דמייתי.
הניחא לרב דאמר וכו'. ואיכא מאן דמפרש לרב דאוקים לפלוגתייהו דרישא בנסרים שיש בהם ד' על ד' טפחים, מצי לפרושי דהך פלוגתא דב"ש וב"ה דפליגי בתקרה שיש עליה מעזיבה היא ראיה דמייתי ר' יהודה למילתיה דב"ה קיימי כותיה. דהא אינהו איפליגו בסתם תקרות הבתים, וסתם תקרות הבתים יש להם ד' טפחים על ד' טפחים, כדפרישנא לעיל שרוב התקרות שלהם כן. אבל לשמואל דאוקים פלוגתייהו דרישא דאפליגו אם מסככים בנסרים אם לאו, בנסרים שאין בהם ארבעה טפחים, דר' מאיר גזר בהו משום גזירת תקרה דחייש למיעוטא, ור' יהודה לא גזר בהו דלא חייש למיעוטא, לא מצינן לפרושי דהך סוכה ר' יהודה דאמר לה ומייתי ראיה למילתיה. דהא אינהו תקרה שיש עליה מעזיבה קתני דסתם תקרת נסרים יש לה ד' על ד' כדלעיל. וודאי פלוגתא באפי נפשה היא. במאי פליגי בביטולי תקרה. ופירש רבנו שלמה אמר לך שמואל לעולם כשיש בהם ארבעה ולא היתה כאן תקרה מתחלה ועכשיו הוא בא לסכך בהם לשם סוכה אפילו ר' יהודה מודה דפסולה גזירה משום תקרה, שלא יבא וישב תחת תקרה ויאמר מה לי זו ומה לי זו. אבל השתא שזו תקרה היתה שם כבר לשם בית, ומפני שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי הוא בא לעשות מעשה מחדש לשם סוכה, פליגי ר' מאיר ור' יהודה אי איכא תו למיגזר משום גזירת תקרה או לא. ר' יהודה סבר דב"ש סברי דאע"ג דמוכיח שהוא בקי בתעשה ולא מן העשוי שהרי פיקפק, אפילו הכי גזרינן ביה. וב"ה סברי כיון דפיקפק והוכיח שהתקרה פסולה תו ליכא למיגזר. עד כאן. ולזה הפירוש תקרה יש לה מעליותא ממסכך בהם לכתחלה. [ותימה הוא] שיהיה גדול מכשאינו עושה אלא נענוע ופקפוק לשם סוכה ממה שעושה הכל מחדש לשם סוכה. ואדרבה אית לן למימר, הואיל וזה בא לעשות סוכה מחדש ואינו יושב בצל תקרת ביתו, דלא גזרינן ביה משום תקרה.
ועיקר הפירוש הוא כך, ולשמואל וכו' כלומר לרב דאמר דדברי הכל הוא בפחות מארבעה דלא גזרינן משום גזירת תקרה, ובנסרים שיש בהם ארבעה פליגי, מתניתין דתקרה שאין עליה מעזיבה איירי בשיש בה ד', רבי יהודה קאמר לה. ומשום הכי נקטי לפלוגתייהו בתקרה משום דסתם תקרה יש בה ד', ואפילו הכי קא שרו ב"ה בפיקפוק ובנענוע. אלא לשמואל דאמר דבשיש בהם ארבע דברי הכל היא דפסולה. ופלוגתייהו היא בשאין בהם ד', במאי פליגי, כלומר שפליגי בתקרה לפלוגי בנסרים שאין בהם ארבעה על ארבעה אם כשירים לסיכוך אם לאו. ואפילו תימא דהך סיפא ר' יהודה קאמר לה לסיועיה למילתיה, אכתי אמאי פליגי בתקרה ולא אפליגו בהדיא בנסרים פחותים מארבעה אם כשירים לסיכוך אם לאו. ומשני דאי לא אשמעינן פלוגתייהו אלא אם מותר לסכך בנסרים פחותים מארבעה אם לאו, לא הוה ידעינן פלוגתייהו בביטולי תקרה. כלומר אם מה שפסול משום גזירת תקרה אם [אפשר] להכשירו ולבטל ממנו אותה גזירת תקרה. ומשום הכי אשמעינן פלוגתייהו בתקרה שנעשית לשם בית בין בנסרים שיש בהם ארבעה בין בנסרים פחותים מארבעה, דשמעת מינה תרתי, דש"מ דלב"ש דאמרי דלא סגי ליה בפיקפוק אלא בנוטל אחת מבינתים, ודאי אית ליה גזירת תקרה בנסרים פחותים מד', ושמעינן מיניה נמי שמה שאסור משום גזירת תקרה אית ליה תקנה לב"ש בנוטל אחת מבינתים, ולבית הילל דאמרי או מפקפק או נוטל אחת מבינתיים לדידהו שני הכשרים אלו שוים, ואינם מועילים אלא לתעשה ולא מן העשוי. והכי קאמרי, אי הני נסרים פחותים מארבעה טפחים וסכך כשר נינהו, ואין כאן פסול אלא שנעשו לשם בית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי, הוא דמכשרינן בהכי. אבל רחבים ארבעה טפחים דאיכא למיגזר משום גזירת תקרה לא סגי להו בנוטל אחת מבינתים, ולית להו [תקנתא]. ור' מאיר סבירא ליה דבין ב"ש ובין ב"ה אית להו גזירת תקרה אפילו בפחות מארבעה, הואיל ויש לו שלשה. ואפילו לב"ה בטלה (תקרה) [תקנה] מינייהו (פסול) [ופסול משום] גזירת תקרה בנטילת אחת מבינתים. והכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. והלכתא כר' יהודה וכב"ה. וכדאוקים שמואל לפלוגתייהו. וכן תבין דעת הר"ם והרי"ף, כמו שנבאר.
ופירוש "נוטל אחת מבינתים" דקאמרי בית שמאי, רצו לומר ונותן סכך במקומה שלא יהא אויר דאויר פוסל בשלשה, ומיהו אם מן הצד נוטלה אפי' בסכך פסול מפני דסכך פסול מן הצד פוסל בארבע אמות. ואם מן האמצע נוטלה, צריך שיהא סכך כשר, כמו שנבאר. ורבינו שלמה פירש במשנה האי נוטל אחת מבינתים, שנותן פסל ביניהם, ועל ידי פסל שביניהם מתכשרא. ולשמואל דאמר לקמן [י"ז ע"ב] סכך פסול פוסל בארבעה באמצע, מיתוקמא כגון דהוו שני פסלים באמצע, ואין בה אלא שמונה אמות, דדופן עקומה אמרינן עד הפסלים, ומפקינן להו לנסרים מן הסוכה. אבל לרב דאמר לקמן סכך פסול בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות לא פסלי נסרים שבינתים, דליכא שיעור ארבע אמות ביחד. עד כאן. ולשון הר"ם פרק ה' [ה"ח] תקרה שאין עליה מעזיבה, שהיא הטיט והאבנים אלא נסרים תקועים בלבד הרי זו פסולה, שהרי לא נעשה לשם סוכה אלא לשם בית. לפיכך אם פקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה הרי זו כשירה, ובלבד שלא יהיה בכל נסר רוחב ארבעה טפחים. וכן אם נטל אחת מכאן כשירה ומן הצד פוסל בארבע אמות פחות מכאן כשירה. וכן אם נטל אחת מבינתים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה הרי זה כשר, עד כאן. נראה דעתו כדפרישנא, דלשמואל דהילכתא כותיה דאמר יש בהם ארבעה דברי הכל פסולה נסרים שיש בהם ארבעה לית להו תקנתא אליבא דב"ה. ואע"ג דב"ש דאית להו גזירת תקרה בפחות מארבעה אית להו תקנתא בנטילת אחת, ב"ה לא מודו להו בהכי, אלא סבירא להו דנטילת אחת נמי לא מהני אלא משום תעשה ולא מן העשוי, אבל היכא דגזרינן משום גזירת תקרה לא מהני מידי נטילת אחת. הכי סבירא ליה לר' יהודה, דמסייע למילתיה מהאי פלוגתא דב"ש וב"ה כדפרישית. ורבי מאיר סבירא ליה דבין ב"ש וב"ה סבירא להו כותיה דבפחות מארבעה נמי [איכא] גזירת תקרה, ותרוייהו מודו דבנטילת אחת איסתלקא לה גזירת תקרה. ופירושא דמתניתין כדאוקמה שמואל דהלכתא כותיה. והלכתא כב"ה ואליבא דר' יהודה. ומשום הכי כתב "והוא שלא יהא בכל נסר רוחב ארבעה טפחים", דבהני איכא גזירת תקרה, וגזירת תקרה לא מצינן לסלוקי לב"ה דהלכתא כותייהו. ומה שכתב "וכן אם נטל אחת מכאן" רוצה לומר ומילא מקומו אפילו סכך פסול, שאם לא מילא מקומו הוי אויר ופוסל בשלשה. והואיל ומילאהו אפילו בסכך פסול והוא מן הצד אינו פוסל אלא בארבע אמות. ומפני זה קשר שם "ומן הצד וכו"', כלומר שאפילו יש בו ארבעה טפחים במה שסכך כשירה. אבל אם היה באמצע והיה במה שפחת ד' טפחים, כגון שאותו נסר שנטל הוא רחב ד' או נטל יותר מאחת צריך שיהיה סכך כשר. דסכך פסול באמצע פוסל בארבעה. ומפני זה כתב "וכן אם נטל מבינתים וכו"'. הרי דעת הר"ם כמו שפירשנו. וכן תבין דעת הרי"ף, שכתב, טעמייהו דב"ה משום תעשה ולא מן העשוי, הילכך אי מפקפק ליה עביד ליה מעשה ואי נטל אחת מבנתים עביד ליה מעשה, וכן הלכתא ע"כ.
בשפודין. כמו שאנו עושין, שמסדרין קלונסות תחלה ונותנים פסל עליהם. ארוכות. הוא היותר ארוך שבמיטה, אשפונדירא בלעז. ובגמרא מפרש טעמא. ריוח כמותן. בין שפוד לשפוד ונותן שם הפסל ובגמרא מפרש. אסור. ובמתניתין תני שאם יש ביניהם ריוח כמותן כשירה הואיל והסכך הכשר שנותן ביניהם הוא כמו השפודין והארוכות שהם סכך פסול. וקשיא לרב הונא. בנכנס ויוצא. כלומר מתניתין דתני אם יש ריוח ביניהם כשירה איירי כשהיוצא בשפודין ובארוכות נכנס ויוצא באותו ריוח שבינתים דהשתא הוי פסל הניתן בינתים מרובה על השפודין.
<h2>דף טו:</h2>
והא א"א לצמצם. קס"ד דהא דקא מתרץ בנכנס ויוצא הכי קאמר, כל כמותן בנכנס ויוצא הוא, שאין דרך לצמצם ולכוין כמותן ממש לא פחות ולא יתר. ושיעור שאינו מדוקדק קרי כמותן. אם כן הואיל ואי אפשר לצמצם שמא הדבר הפך, והפסול הוא יתר על הכשר, או הוא מחצה על מחצה. ואית דמפרשי אי אפשר לצמצם, שימלא כל [האויר] בסכך כשר, ואע"פ שנכנס ויוצא שבפרוץ כעומד. ומשני דמיירי במעדיף. לפירושא קמא במעדיף ריוח שבינתים על רוחב השפודין. וכנגדן דקתני מיירי בנכנס ויוצא רוחב כנגדן. ולפירוש האחר נפרש שמעדיף כל כך שהסכך כשר מרובה על השפודין שהם סכך פסול והוא כפרוץ. ומלשון רבינו שלמה נראה [שגריס] והא אפשר לצמצם. שכתב קס"ד דהאי דקא מתרץ וכו', כדכתבינן לעיל עד לא פחות ולא יתר, וכתב ופרכינן והא אם (אין) [יתן] דעתו לכך אפשר לצמצם, וקתני מתניתין כמותן כשירה, והוי ליה פרוץ כעומד. ומשנינן א"ר אמי במעדיף, מתניתין לא אכשר בצמצום אלא במעדיף ריוח שבינתים על רוחב השפודין. וכמותן דקתני בנכנס ויוצא. רבא אמר. אפילו בצמצום מצית לאוקומה למתניתין, כגון שאם היו השפודין שתי נותן הקנים ערב דעל כרחיך אם אינו נותן ראשי הקנים על השפודין הרי הם נופלים לארץ. הילכך הוי ליה כשר רבה על הפסול ומבטלו. והלכה כרב הונא. הילכך צריך שיהא הסכך כשר רבה על הפסול. וכן תבין דעת הר"ם פרק ה' [הט"ז] שכתב סכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך פסול רוחב ג' טפחים אלא פחות, אם היה כל הסכך [הכשר] יותר על כל הסכך הפסול כשירה, ואם היה זה כמו זה בצמצום אע"פ שאין במקום אחד שלשה הרי זו פסולה מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ע"כ. סיככה בבלאי כלים. פירוש ואע"פ שהם מטלניות שאין בהם שלש על שלש, ואע"ג דהשתא לא מקבלי טומאה, כיון דמכלי קאתו גזור בהן רבנן שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו. ואע"ג דלא גזרינן לעיל [ט"ו ע"א] בנסרים משופין משום גזירת כלים, לא דמי דכלים בנסרים משופין לא מיחלפי, דהני לאו כלים נינהו. אבל שברי כלים בשברי כלים מיחלפי, דאידי ואידי שברי כלים נינהו. בארוכה. כלומר מהא לא תסייעיה. דמצינן לאוקומה למתניתין בשברי כלים שמקבלים טומאה. דמיירי שיש שני כרעים מחוברים עם הארוכה. קצרה קרי אותן שברוחב המיטה לצד מרגלותיה וראשיה.
<h2>דף טז.</h2>
חבילה. ביחד. ומטהרת חבילה. אם טמיאה היא אין טבילה עולה לה איברים איברים אלא מתקנה ומטבילה. למיסמכינהו אגודא. מקרבה לכותל ונותן עצים מן הכרעים ולכותל ולמראשותיה ולמרגלותיה. ומישד אשלי. נותן חבלים ומסרג [וראויה למשכב]. אביי פליג אדרמי. שיפה. אשקה בלעז. גמי. יונק בלעז. ושיריה. שנפחתה ונשתייר בה. מכשיעורה. לטומאה. אין מסככין. הואיל ומכלי קאתו, מטעמא דפרישנא לעיל. גדולה מסככין בה. דלאו כלי היא, דסתמא לסיכוך עבידא. קטנה אין מסככין. דסתמא לשכיבה עבידא וכלי היא. אם אינה מקבלת טומאה וכו'. כלומר שעשאה ודאי לסיכוך, כדקאמר בסוף מתניתין אחד גדולה ואחד קטנה עשאה לסיכוך מסככין בה. ובגמרא בסוף פרקין מפרש פלוגתייהו. והלכתא כסתמא דברייתא, הילכך ליתא לדאביי והילכתא כבר טביומי. וכן פסק הר"ם פרק ה' [ה"ב], וזהו לשונו, וכן אם סיככה בשברי כלים ובליותיהן פסולה הואיל והיו מקבלים טומאה, שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו ע"כ. וכן דעת הרי"ף שהביא המשנה כפשוטה.
איכא מאן דאמר שאם סתר אחד מן הקנקנים של עץ שלנו, שהוא עשוי מנסרים משופים פחותים מארבעה טפחים ונקראים דוגש בלעז, ונטל מה שמהדקן הנקראים סלקלוש בלעז, ונפלו הדוגש לארץ, וסכך מאותן נסרים שהסוכה פסולה ואסור לסכך בהן דשברי כלים נינהו. והעיקר דמותר לסכך בהם, דשברי כלים לא מיקרי אלא דבר שנעשה גוף אחד כל כך שיכול לישבר או ליפסק ברב או במעט עד שאפשר שאותו שבר שישבר מהכלי יטהר מטומאתו או עדיין יהיה טומאתו עליו. ומשום הכי אסרו לסכך בכל שברי כלים ואע"פ שטהרו, שמא יסכך בשברי כלי זה שעדיין לא טהרו או בשברי כלי אחר כזה שעדיין לא טהרו. אבל חיבור נסרים אלו בעשיית הקנקן לא נתחברו ולא נעשו גוף אחד לעולם, אלא שהסלקליש מהדקין זו עם זו כל כך שלא יצא היין מביניהם. ואין דרך שבירת הקנקן אלא כשמתיר הסלקלש והדוגש מתפרדות זו מזו, ושוב אין להן תורת כלי ונטהרו, הילכך כי האי גונא ודאי לא גזרינן. ובהדיא אמרינן בגמרא [ט"ו ע"א] רישא בנסרים משופין עסקינן ומשום גזירת כלים נגעו בה והלכה כר' יהודה דלא גזר. ולא פליג בגמרא בנסרים משופין שהדקן ועשאן כלים והתיר הדוקן ונתפרדו ובין נסרים משופין [שלא] נתחברו מעולם להיות כלי, דודאי כל נסרים משופין שלא נתחברו אלא מחמת הידוק מותר לסכך, דלאו שברי כלים נינהו וליכא למיגזר בהו משום שברי כלים מטעמא דפרישנא. וזה אין בו ספק.
אלא שאין שם חלל טפח. שמתחלה כשהגדיש לא עשה שם חלל טפח בגובה במשך אורך ורוחב שבעה טפחים כשיעור סוכה, ואחר כך הגדיש כל הגדיש על אותו חלל. דעכשיו נעשה סכך מאיליו ולא היה עליו שם סכך מתחלה. אבל יש שם חלל טפח במשך שבעה. נמצא שם סכך על אותו גדיש, וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה, אין זו עשייתו שהרי אינו צריך לתקן אלא הדפנות, ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי. והרי היא כסוכה שפחותה מעשרה וחקק בה והשלימה לעשרה. דרמו לה מירמא. מתניתין אברייתא. ורב הונא מתני לה ולא מתני הא דרב הונא בלשון ולא שנו. והביא זה הר"ם פרק ה' [ה"ט] המשלשל. שאורג הדפנות מלמעלה למטה כשהם מחוברות למעלה עם הסכך ואינן מחוברות למטה עם הקרקע. כי עבידי כי האי גונא מקרי שלשול. פסולה. שהדפנות צריך שיהיו נוגעות בארץ. דמחיצה תלויה אינה מתרת אלא בימים מלמטה. וכיון דגביהי שלשה לא מצינן [ל]מימר לבוד. מלמטה למעלה. אם התחיל עשיית המחיצות מן הקרקע והגביהן כלפי מעלה, הואיל וגבוהות עשרה אע"פ שרחוקות מן הסכך הרבה כשירה. ר' יוסי אומר וכו'. דסבירא ליה מחיצה תלויה כשירה. ולית הילכתא כותיה דלא אמרינן גוד אחית מחיצתא. בור שבין שתי חצירות. חציו בחצר זו וחציו בחצר [זו], וכותל המפסיק בין שתי חצירות הוא על פי הבאר, ואין פתח ביניהן שיוכלו לערב זו עם זו. אין ממלאין. לפי שמי חצר זו מעורבים עם זו. מחיצה. בתוך הבור שיחלוק המים, דנימא האי מדידיה קא ממלא והאי מדידיה קא ממלא. בין מלמטה. שתגע המחיצה במים. מתוך אוגנו של בור. כלומר מלמעלה שאינה נוגעת במים, דהואיל והמחיצה היא בתוך הבור כשירה. דמחיצה תלויה מתרת במים, כלומר מחיצת הבור הנעשית בשביל המים. אבל הכותל שנעשה בשביל החצירות אינה מתרת במים, דמחיצה תלויה היא. והואיל ולא נעשית בשביל המים אינה מתרת במים.
<h2>דף טז:</h2>
מן הכותל שביניהם. [דקסבר] דמחיצה תלויה אע"פ שלא נעשית לשום מים מתרת. לא ר' יהודה וכו'. כלומר לא שרי מאי דשרי ר' יוסי הכא. ור' יוסי לא שרי מאי דשרי ר' יהודה התם. דאיסור סקילה היא. במלאכות דאורייתא. הילכך מחמרינן אפילו במידי דהוי איסורא דרבנן. ואם תאמר. כיון דר' יוסי לא סבר ליה למישרי מחיצה תלויה בשבת. אותו מעשה שנעשה בציפורי. שהתירו להביא בשבת על ידי מחיצה תלויה כדלקמן. על פי מי נעשה. הלא ר' יוסי ראש ב"ד של ציפורי היה, כדתניא בסנהדרין [ל"ב ע"ב] צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר ר' יוסי לציפורי. לא על פי ר' יוסי נעשה, שכבר נפטר. אלא על פי ר' ישמעאל בנו ומאי מעשה דכי אתא וכו' ולא הביאו, והיה הספר תורה בבית שבחצר הסמוך לבית הכנסת, ולא עירבו בחצר, ואסור להוציא מן הבתים לחצר. לכתחלה מי שרי. לעשות אהל בתחלה בשבת. אלא מצאו אותן פרוסות. והיה שם אהל טפח, והוסיפו באותו אהל ארעי שמתחו אותם על כל העמודים עד שנעשו מחיצות תלויות בארבעת העמודים שלפני הבית שספר תורה מונח שם, ונסתלקו שאר בתי החצר מזה הבית וחצירו שהוא לפניו תוך העמודים ולפנים, ומותר להוציא מן הבית לבית הכנסת, שאין בית הכנסת אוסרת עליו החצר שבין הבית ובין [בית] הכנסת, שהרי אין דיורין בבית הכנסת ואינה אוסרת. מתרת בסוכה. שאינה גבוהה אלא עשרה מצומצמין. בי מצעי. נותנה באמצע אורכה פחות מג' למטה ולמעלה. ואמרינן לבוד מלמטה ולבוד מלמעלה. משום דופן. שנותנה פחות מג' סמוך לארץ. בסוכה גדולה. כלומר שגבוהה יותר מעשרה, שכשנותנה בפחות מג' סמוך לארץ הויא רחוקה טובא מהסכך. ומשום הכי בעי שבעה ומשהו, דכיון דגבוהה עשרה תו לא איכפת לן אם אינה מגעת לסכך. דמשלשלין. כי האי גונא. מתיר בסוכה. אם גבוה עשרה ורחבה ד' ומשהו, שכשנותנו בפחות מג' סמוך לדופן שני במקצוע אמרינן לבוד ואיכא דופן שבעה, וזהו משך סוכה קטנה.
<h2>דף יז.</h2>
הרחיק את הסיכוך. ברוחב משך הסוכה ואמר שהניח אויר בסיכוך לצד הדופן. פסולה. דאויר פוסל בשלשה אפילו מן הצד. דלא אגמריה רחמנא למשה אלא דופן עקומה, והיינו בסכך פסול שאנו רואין שהדופן הוא מעוקם ואינו הולך ביושר אלא כל הסכך הפסול הוא מן הדופן שהוא מעוקם. ואינו רוצה לומר דופן עקומה שאנו רואין כאילו נעקם ונעקר ממקומו והלך אצל הסכך הכשר, דאי הוה אמרינן הכי אף באויר נימא הכי, אלא דופן עקומה הוא הלכה למשה מסיני. אבל דופן עקורה וקופצת ממקומה לא אגמריה רחמנא למשה. ולזה כיון הר"ם פרק ה' [הי"ד], שכתב ויחשב זה הסכך הפסול מן גוף הכותל וכשירה ודבר זה הלכה למשה מסיני. וכן פירש רבינו שלמה. בית שנפחת. גגו נפחת באמצע רחוק מן הדפנות לכל צד, וסכך על הפחת, ונמצא תקרת הבית שהוא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי אע"פ שהיה המין כשר לסכך מפסקת בין הדפנות לסכך. כשירה. דפחות מארבע אמות אמרינן דופן עקומה. חצר. היא לפני הבתים. אכסדרה. הוא קורידור בלעז, שהוא פתוח לעליית הבתים. סכך החצר על גבי האכסדרה, ונמצא שקרוי האכסדרה מפסיק בין הדפנות והסיכוך. שהקיפוה. סככו סמוך לדפנות מסכך פסול, ובאמצע נתנו הסכך הכשר. כל הני למה לי. לאשמועינן דאמרינן דופן עקומה בהני תלתא בבי דמתניתין. לאו לאכסדרה נעשו. אלא לבתים. סכך כשר. פירש רבינו שלמה ממין סכך כשר הוא ולא נפסל אלא משום תעשה ולא מן העשוי, אבל [סכך] שהוא מין פסול לא אמרינן להכשירה ע"י עיקום ע"כ. ואית דמפרשי סכך כשר מה שניתן שם בעת שסכך הוא כשר, אבל זה שסיכך בסכך פסול וכו'.
דיתבי וקאמרי. פירש רבינו שלמה, משמיה דרב. אויר פוסל. כל הסוכה אם יש שלשה טפחים אויר במקום אחד. וסכך פסול פוסל. את הסוכה אם יש ארבע טפחים סכך פסול במקום אחד. מיירי באמצע כדמפרש, כלומר שהוא רחוק מן הדפנות ד' אמות. משום דופן עקומה. שהוא קרוב ד' אמות מן הדפנות. ולאו סכך הוא אלא דאמרינן דופן עקומה שכך הלכה למשה מסיני. וכי קאמרינן בדפנות רחוק מן הדופן ארבע אמות דלא מצינן למימר דופן עקומה, ונמצא חציצה בסוכה בין כשר לכשר, וארבעה הוי מקום חשוב להיות חציצה. ואמינא להו אנא. תשובה לדבריהם. ומה אילו איכא סכך פסול פחות מארבעה. ואויר בצדו פחות משלשה מאי אמריתו בה. כשירה. ואילו מילא האויר משפודים שהם סכך פסול. פסולה. דהא איכא חציצה מסכך פסול, והוי חציצה בין כשר לכשר. מתחלה כשהיה אויר שהוא חמור היתה כשירה, ועכשיו שנהפך [להיות קל נפסלה]. לא יהא אויר. שפוסל בשלשה דפסלה לסוכה זו, כסכך פסול שהוא קל, שאינו פוסל אלא בד'. ואמרו לי לדידך נמי. דאמרת דשיעור סכך פסול בד' אמות, דלית לך טעמא דמתניתין משום דופן עקומה אלא סבירא לך דזהו שיעורה לפסול ואפילו באמצע, קשיא לך טפי הא מילתא. ומה אילו וכו' ואויר פחות משלשה בצדו. בשלמא לדידי דאמרי ד' אמות. דקתני במתניתין פסולה פחות מכאן כשירה.
<h2>דף יז:</h2>
משום שיעורא ולאו שיעורא הוא. דד' אמות הוי שיעור לפסול ואין הטעם משום דופן עקומה אלא זה השיעור הוא הלכה למשה מסיני כשאר השיעורין. כיון דלא שוו שיעורייהו לא מצטרפי. כשהאויר והסכך פסול סמוכין, שהאויר בג' והסכך פסול בארבע אמות. כתב רבינו שלמה "כיון דלא שוו" גרסינן, ול"ג "וכיון". אלא לדידכו דאמריתו דשיעורא דידכו משום הפלגה הוא. דארבעה דקא אמריתו לא תנן להו במתניתין לענין סכך פסול, וסברא דנפשייכו הוא דקא אמריתו משום דארבעה הם מקום חשוב [בפני] עצמו. הכא נמי כיון דהוי מקום בפני עצמו חוצץ בסוכה זו לעשותה כשתים, ונמצא שאין להם דפנות. מה לי אתפליג כולו. בסכך פסול. מה לי אתפליג. כולהו ד' טפחים בסכך פסול ואויר. בסוכה קטנה. על כרחין אידי ואידי בשלשה טפחים. דכיון דנפק ליה מתורת לבוד בצר ליה שיעורא דסוכה. דכיון דשוו שיעורייהו בסוכה קטנה ליצטרפו בכל סוכה ואפילו היא גדולה. ושני דהתם לאו טעמא הוא משום דשוו שיעורייהו, דבשום סוכה בעולם לא שוו שיעורייהו. אלא טעמא הוא דפסולה סוכה קטנה משום דלית לה שיעור המכשירה. שלשה טפחים על שלשה, אם יחדן למשכב הזב מטמא ליעשות אב הטומאה במשכב הזב. מה טעם. מצטרפין. הואיל וראויין. בשיעור אחד. לטמא. משום מושב הזב. המקצע. שחותכו ומתקנו באיזמל יפה יפה. מכולן. מכל אחד ואחד מאלו ואפילו אין בו אלא טפח על טפח. טמא. כדמפרש טעמא. הואיל וראוי לטלות. כלומר לעשות טלאי על גבי מרדעת החמור כנגד בית מושב האדם. וכיון דשוו באחת מטומאות הזב מצטרפין למדרס. וכתב רבינו שלמה וי"מ המקצע מכלן, שחיבר ותפר בין כל המינים השנויים כאן ועשה מהם טפח על טפח. וכתב והראשון נראה לי. מתנו הכי. כדקא אמר רבה אשכחתינהו לרבנן וכו'. ורבינו שלמה פירש דקאמרי משמיה סכך פסול פוסל באמצע בארבעה.
בפומבדיתא מתנו. דרב ושמואל אפליגו בה בארבעה. דהואיל ולא מצינן למימר בהו דופן עקומה, דהא רחוק הוא מן הדפנות ארבע אמות הויא חציצה, ונראות כשתי סוכות ואין דפנות לזו ואין דפנות לזו. מן הצד ד' אמות. דפחות מד' אמרינן דופן עקומה וכשירה. והוא שנשתייר שיעור סוכה בסכך כשר. ורב אמר בין באמצע וכו'. שזהו שיעורו לפסול, משום הכי כשירה דהא לית בה שיעור שיפסול הסוכה. ומיהו לא יישן תחתיו, דהואיל דנפק ליה מתורת לבוד סכך פסול הוא ולא יישן תחתיו. וש"מ בהדיא שכל סכך פסול שהוא יתר על שלשה אסור לאכול ולישן תחתיו בין לרב בין לשמואל. וכן נמי בסכך פסול מן הצד דאמרינן דופן עקומה בפחות מארבע אמות הסוכה כשירה, ומה שתחת הסכך פסול אסור לאכול ולישן תחתיו. דהא שמואל אוקמה מן הצד דאמרינן דופן עקומה, ואפילו הכי קתני מתניתין שלא יישן תחתיו. [ואמרי' התם בגמרא בשלמא לשמואל דאמר בשאין בהם וכו' אבל יש בהם ארבעה ד"ה פסולה] אמטול הכי לא יישן תחתיו, דהואיל ויש בו ארבעה סכך פסול הוא לרבי יהודה [אלא לרב דאמר בשיש בהן ארבעה מחלוקת וכו' לרבי יהודה] אמאי לא יישן תחתיו, הא סכך כשר הוא ואפילו הוא באמצע. ומשני סיפא ר' מאיר קאמר לה. שני סדינין מצטרפין. כדפרישנא לעיל. וקס"ד דבאמצע קאמר. רבינו שלמה גריס, בשלמא להך לישנא דאמר רב אחד זה ואחד זה בארבע אמות. פירוש דבנסרים שיש בהם ארבעה מיירי, כדאוקים רב לעיל פלוגתייהו. אלא להך לישנא דאמר רב באמצע בארבעה. פירוש כדאשכחינהו רבה לרבנן דבי בר רב דיתבי וקאמרי וכו' היכי דמי וכו'. ואית דגרסי בשלמא לרב וכו' אלא לשמואל וכו'. והכל היה עולה לטעם אחד, אלא דלשמואל לא מצי לאותובי הכי, דלדידיה מיירי בנסרים שאין בהם ארבעה דאפליגו בהו. ומאי מצטרפין לד' אמות. ולדידיה ליכא למפרך קנים בעלמא נינהו.
<h2>דף יח.</h2>
ומודה רבי מאיר. בכל אלו שהוא פוסל ואדיש בהן נמי קאי. אמאי כשירה. בכל חד מהנסרים יש שיעור לפסול היכא דליכא למישרייה בדופן עקומה וזו כולה מסוככת בהן, ואם גדולה היא אותן שהם חוץ לארבע אמות פוסלות אותה. שמונה אמות. לא פחות ולא יותר, שהם ארבעה ושמונה טפחים. דהך ברייתא אתיא כמאן דאמר פ"ק דעירובין [ג' ע"א] אמת סוכה בת ששה טפחים. ומתחיל לסכך משני צדדיה ונותן נסר ברישא רוחב ד' ואחר כך פסל רוחב ד' ואחר כך נסר ואחר כך פסל, וכן עושה בצדה השנית. ונמצא שבאמצע יש פסל רוחב ד' טפחים מצד זה ורוחב ארבעה טפחים מצד השני, והרי כאן שמונה טפחים סכך כשר. ויש כאן שיעור סוכה ואמרינן דופן עקומה והסוכה כשירה, ומיהו לא יישן תחת הנסרים. כתב רבנו שלמה ואם תאמר בנסרים ופסלים הפחותים מארבעה לא משתריא בשנים אמצעיים, דזימנין דליכא הכשר סוכה. פירוש אם הם משלשה על שלשה. וכבר כתבינן דהאי ומודה ר' מאיר בכל אלו שהוא פוסל קאמר. ולר' מאיר דאמר אף בשאין בהם ארבעה אין מסככין בהן היכי דמתכשרא בשיש בין נסר לנסר כמלא נסר. תריץ דההיא כולה כשירה, ואף תחת הנסרים, דהא ליכא ד' במקום אחד, וכי פסיל ר' מאיר בהאי גונא, כלומר בנסרים פחותים מארבעה קאמר. הני מילי כשיסכך כל הסוכה בנסרים שאין בהם ארבעה דקסבר שני נסרים מצטרפין לד'. אבל כשיש בין נסר לנסר כמלא נסר והניח פסל שהוא סכך כשר ביניהם אפילו רבי מאיר מודה שכשירה כל הסוכה, ומותר לישן תחת הנסרים, הואיל ולית בהו ארבעה. כך תירץ רבינו שלמה ע"כ. וכבר אסיקנא [לעיל ט"ו ע"א] לענין הלכתא, דכי האי גונא צריך שיהא סכך כשר מרובה על הפסול דאי הוו זה כמו זה בצמצום פסולה, אפילו אם לא היה [שם] סכך פסול ג' טפחים במקום אחד פסולה. ואע"ג דהך ברייתא דמותבינן מינה לרב, היא כותיה דשמואל, ורב פליג עלה. נהי דרב פליג עלה ממאי דתני כשיש בה ארבעה דברי הכל פסולה, מיהו כשיש בהן ד' אליבא דרבי מאיר, רב ושמואל שוו להדדי, דלתרוייהו לרבי מאיר פסולה. והואיל ותני דלרבי מאיר אם יש בהן בין נסר לנסר כמלא נסר מניח פסל ביניהן וכשירה, כל שכן לרב. דהא רב מיקל טפי מדרבי מאיר. ואיכא מאן דגריס בהך ברייתא סיככה בנסרים שאין בהם ארבעה דברי הכל כשירה יש בהם ארבעה רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר ומודה רבי מאיר וכו'. ואיש בהם ארבעה דאפליגו בה ר' מאיר ור' יהודה קאי. ומותיב ואמאי כשירה והא איכא ד' דהוי סכך פסול באמצע. ולאו היינו ההיא ברייתא דלעיל [י"ד ע"ב] דמייתינן מינה סייעתא לשמואל, אלא ברייתא אחריתי היא דאתיא כרב.
הוי מיעוטא. וכשירה ואע"פ שמיעטה בשפודין שהוא סכך פסול, דלאו שיעור אויר הפוסל יש ולאו שיעור סכך פסול הפוסל יש. בסוכה קטנה. ששיעורה מצומצם, שאין לה אלא משך שבעה. בקנים הוי מיעוט. דאמרינן לבוד ואין כאן אויר. בשפודין לא הוי מיעוט. ואע"פ שאין כאן שיעור לפסול לא מאויר ולא מסכך פסול, כיון דאיכא שלשה טפחים בהדדי דנפקי להו מהכשר סוכה, חשיבי באפי נפשייהו ולא מצטרפי בהדה לאשלומה לשיעורה. וליתא לשיעורא דסוכה. וה"מ. דאויר פחות משלשה לבוד ואינו פוסל בסוכה. מן הצד. הוא דאמרינן הרי הוא כלבוד מן הדופן ועד כאן. באמצע. אויר פחות משלשה שלא בסמוך לדופן. וקיימא לן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל [פסחים ע"ד ע"ב]. הילכך הלכה כמאן דאמר יש לבוד באמצע. וכן פסקו הרי"ף והר"ם פרק ה' [ה"כ]. קורה. המתרת המבוי. שאני קורה. המתרת טילטול מבוי. דמדרבנן הוא דאצרכוה והם אמרו והם אמרו, אבל סוכה אי לא קים לן לבוד באמצע הלכה למשה מסיני לא מצינן לאכשורה. סתם ארובה בגג היא. כנגד ארובה טהור. כלים שתחתיה טהורים, שאינן באהל המת. אלמא אין לבוד באמצע למיהוי כוליה סתום. הכי גמירי לה מסיני. שאין לבוד באמצע לענין טומאה. ומהלכה [למשה] מסיני לא גמרינן מידי אחרינא. רבי פרש. באר דבריך. אברומא. מין דגים קטנים מאד, ואין שרצים ניכרים בהם. של מקום פלוני אסורה. ששקצים גדילים באותו נהר, ומתוך קטנן אינו יכול להפריש ולהבחין הטמאים והטהורים. של מקום פלוני מותרת. שאין אותו נהר מגדל שקצים, כדמפרש. צחנתא. מין דגים קטנים. ביב נהרא. כך שם הנהר. דרדיפי. המים ממהרים לרוץ. דקאי. בכמה נהרות שרודפים מימיהם. קלפי. קשקשים. דלא מירבי טינייהו. שאין אותו נהר מעלה טיט מרובה, ודג טמא אינו גדל אלא במים שיש בהם טיט מרובה. והאידנא דשפכי. ומתערבין לאותו נהר נהרות אלו. אסירי. שאנו רואין ביניהם דגים טמאים, שבאים מנהרות אלו המתערבים שם.
סיכך על גבי אכסדרה. פירש רבינו שלמה, כגון חצר המוקפת אכסדרה כדפרישנא במתניתין, וסיכך באוירה של חצר, וסמך הסכך על שפת הקירוי של אכסדרה. ואין מחיצות הפנימיות של בתים מועילות לסוכה, דמיירי שהם רחוקות ארבע אמות, אבל לצד הסוכה יש לאכסדרה פצימין עומדים וביניהם פחות משלשה כשירה, דאמרינן בהו לבוד ע"כ. והרי"ף פירש האי ע"ג אכסדרה, דלאו על גבה ממש הוא אלא בסמוך לה כדכתיב [במדבר ב'] ועליו מטה מנשה ומתרגמינן ודשריין סמיכין עלוהי. ולזה הפירוש יש לסוכה שתי דפנות מעצמה. ופירוש פצימין שיש לאכסדרה פצים מכאן ומכאן באותו רוח שלישי שנשענת הסוכה לאכסדרה. והר"ם פירש פרק ד' [ה"ח], ע"ג האכסדרה ממש. וסתם אכסדרה יש לה שלש דפנות, כמו שכתב הר"ם בשבת פרק י"ז [הל"ה] ובמזוזה [פ"ו ה"ג]. ובזו האכסדרה שסיכך נפרצה הרוח השלישית. וקאמר שאם נשארו לה בדופן שנפרצה שני פצימין פצים מכאן ופצים מכאן כשירה. אין לה פצימין. שנפרץ כל הדופן. אביי אמר וכו'. פי תקרה עביין של נסרים בחודן.
<h2>דף יח:</h2>
אפילו נפחת דופן האמצעית. פירש רבינו שלמה אמרת נמי הכי בסוכה העשויה באמצע החצר ומסוככת בנסרים עבים ונפחת דופן האמצעי ושנים שמכאן ומכאן קיימין, מכשרת לה דאמרת הכא נמי פי תקרה יורד וסותם. מודינא לך. דכיון דאויר פתוח דמיא למבוי ועשוי לקפנדריא ולבקיעת רבים, ולא אמרינן בכה"ג פי תקרה יורד וסותם, הואיל ורבים בוקעים שם. לימא אביי וכו'. פירש רבינו שלמה קס"ד דטעמיה דרבא משום דקסבר בחד דופן או בשנים אמרינן פי תקרה יורד וסותם, אבל בכל צד לא אמרינן. ופירש רבינו שלמה אכסדרה בקעה שאין לה דופן כלל בכל צד. ומפני זה פירש רבנו שלמה כאן סיכך ע"ג אכסדרה שרחוקה ארבע אמות, ונמצא שאין לה דופן כלל. ונמשך אחר גירסתו דגריס בפרק כל גגות [ערובין צ"ד ע"ב], כמו שביארנו שם. והעיקר הוא דכל האכסדרות יש להם ג' מחיצות גמורות... ופתוחה לבקעה שהוא מקום האסור לה. ואין צריך לומר פי תקרה אלא מצד אחד. והיינו דומיא דהכא. דכו"ע ל"פ. דודאי אביי לא מצי למימר כשמואל.
<h2>דף יט.</h2>
אליבא דרב. כלומר הא דאמרת רבא כשמואל ולא כרב לא היא דרבא אפילו אליבא דרב אמרה, דעד כאן לא שרי רב התם באכסדרה אלא מפני שמחיצת האכסדרה נעשית בשבילה... דאמרינן פי תקרה ברוח אחת, שאין צריך מחיצה. אבל מחיצה של סוכה [לאו להכי עבידי] במחיצות, לא נעשו אותן מחיצות בשבילה אלא מפני האכסדרה שהיא סביבה, לא אמרינן בה פי תקרה ברוח אחת. ורבנו שלמה נלחץ לפרש כאן, הני מחיצות של פי תקרה לאכסדרה עביד, ולא לסוכה עביד לשם סוכה. ואע"ג דלא בעינן מחיצות לשמן כולי האי לא מקילינן. כך פירש בפרק כל גגות [עירובין צ"ה ע"א]. וכאן פירש לאו לסוכה עבידי, להיות פי תקרה מחיצה בלא אויר שחוצה לה אלא לאויר שבתוכן. וכל זה הבל. והעיקר כפי' הרי"ף והר"ם שהוא כמו שפירשתי. והלכתא כרבא. והביא זה הר"ם בפרק ד' [ה"ט].0... חצר המוקפת לאכסדרה. פירש רבנו שלמה, וגג האכסדרה מפסיק בין מחיצות הבתים לאויר שהסכך עליו ואם יש ברוחב גג האכסדרה ארבע אמות פסולה דתו לא מהני לה מחיצות בתים ע"כ. ולפירוש הר"ם והרי"ף מוכח דמתניתין קא פסיל אפילו כשהיא [סתומה] בכל הצדדין חוץ מצד אחד. אלמא ל"א פי תקרה יורד וסותם אפילו מרוח אחת. אי נמי דלאביי לפירוש הר"ם והרי"ף ליכא חילוק בין מרוח אחת בין מכמה רוחות. דהא מאן דאית ליה פי תקרה יורד וסותם לית ליה אלא כשיש שם ד' מחיצות, כמו שביארנו שם. אליבא דאביי. שתירץ המשנה לפי דבריו. כשהשוה את קיריו. פירש רבינו שלמה שעשה את הקירוי נמוך ולא נתן ראשי הקנים ע"ג התקרה שיהא פי תקרה נראה בה, אלא תלאן בשוה לפי הנסרים שאין חודן נראה בסוכה.
אמרינן לבוד. פירש רבנו שלמה ואע"פ שהפצימין לחלל האכסדרה נעשו ולא לאויר החיצון, הויא לה מחיצה. דכל פחות מג' סתימה מעלייתא היא, ושדייה להכא ולהכא. ורבא אמר פסולה. דלבוד לאו מחיצה היא, אלא מהלכה למשה מסיני גמירי לה, [וכי גמירי לה] להיות מחיצות לחלל הנעשה בשבילו, אבל למישדייה להכא ולהכא לא. והלכתא כל"ק. דרבא ולא כל"ב דלבוד אמרינן אפילו לאויר החיצון, אבל סתימת פי תקרה לא אמרינן אלא לחלל ע"כ. ולדעת הרי"ף והר"ם האי לבוד דקאמרינן הכא לאו בלבוד פחות מג' הוא דאפליגו, אלא בלבוד כותל שנפרץ ונשתייר ממנו משהו מכאן ומשהו מכאן, דהיינו פצימין דקאמרינן הכא אי חשבינן להו כמאן דלבוד ומחברי והויא סתימה מעלייתא או לא. ופסיק תלמודא דהלכתא כלישנא קמא דרבא, דאפילו רבא מודה דמשהו מכאן ומשהו מכאן הוו מחיצה מעלייתא.
רב אשי אשכחיה וכו'. רבנו שלמה פירש כאן, סוכה זו שתים כהלכתה היו לדרום ולמזרח, והשלישית סמוכה לאכסדרה, ולא היו נעשין בה טפח שאמרו חכמים. אחוי ליה. שהפצים שבו טפח ויותר עומד אצל היוצא אבל משוך רוחבו לאחורי הסוכה באורך, שהאכסדרה עודף על הסוכה. ושוה מבפנים. דלאותם העומדים מבפנים אינו נראה. אבל לאותם העומדים באכסדרה להלן מכנגד הסוכה נראה רוחב פצים זה בהתחלת דופן שלישית בסוכה ע"כ. ולכל זה נצרך לדחוק עצמו לפי פירושו. ולפירוש הרי"ף והר"ם אותן פצימין שהיו ברוח שלישית היו נראין מבפנים, ולא היו נראין מבחוץ, אלא היו שווים לשאר הכתלים. ואיתמר. דכי האי גונא כשר בלחי. ופצימין הם כשני לחיים. ולשון הר"ם פרק ד' [ה"ח וה"ט] בזו הפסקה כך הוא, סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין בין שהיו נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ בין שהיו נראין מבחוץ ואין נראין מבפנים כשירה. פירוש דכל כי האי גונא כשר בלחי. לא היו לה פצימין פסולה, מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי, שהרי אין לה אלא שני צדי האכסדרה, ואמצע האכסדרה אין לו כותל, ושכנגדו אין לו פצימין ע"כ. וזה מתאים למה שפירשנו.
חוץ לסוכה. פירש רבינו שלמה חוץ לדופן האמצעי שהוא אחוריה של סוכה. קנים. מן הסכך. והא בעינן. דעל כרחיך סוכה באפי נפשה היא, שהרי היא מובדלת מזו. לאבראי לא עבידי. דופן אמצעי זה לא נעשה לכך. לפני הסוכה. לצד דופן רביעי הפתוח משוכין ויוצאין להלן מאורך דפנות הצדדין. וממשכא ואזלא חדא דופן. מדופני הצדדין בהדייהו. מ"ד. כיון דלאו דופן שני ממשיך בהדה מוכחא מילתא דבאפי נפשה היא קמ"ל. מהכשר סוכה. שאינו מסוכך כהלכות סוכה. והואיל ובין הכל צילתה מרובה מחמתה כשירה. וכל אלו התירוצים הלכתא נינהו. והביא זה הר"ם האי דרבי יוחנן פרק ה' [ה"כ]. והא דרבא ורב יוסף פרק ד' [ה"ג]. בסכך פסול. ויוצא מן הסוכה ר"ל יוצא מתורת סוכה. ולא יהא אלא אויר פשיטא דכשר דאפילו אויר החמור ממנו אינו פוסל בזה השיעור. אמר ליה ר' אבא. להכי אהני נדון כסוכה דאשמעינן תנא שישינים תחתיו, דאילו אויר פחות מג' מצטרף להשלים שיעור הסוכה אבל אין ישינים תחתיו. וכן פירש רבנו שלמה. וכן עיקר, שהרי האויר חמור מסכך פסול. והכי נמי איכא בירושלמי [ברכות פ"ז ה"א]. ומי איכא מידי דמצטרף. אסכך פסול קאי דקאמר שמצטרף וישינים תחתיו, והוא בעצמו פסול.
<h2>דף יט:</h2>
טיט הנרוק. שראוי להריקו מכלי אל כלי, שהוא מימי כל כך. ומצטרף. להשלים ארבעים סאה. והטובל. במ' סאה של טיט הנרוק. לא עלתה לו טבילה. דתנן [מקואות פ"ז מ"א] במקואות אלו מעלין ולא פוסלין השלג והכפור וטיט הנרוק, ומעלין היינו משלימין. ומסתברא דהלכתא כר' הושעיה, דהא ליכא מאן דפליג עליה בהדיא. ולא מצאתי שהביא זה הר"ם בביאור. כמין צריף. פירש רבנו שלמה כוך של ציידין שאורבין בתוכו את העופות והולך בשפוע ואין לו גג כלל. או שסמכה. הטה ראשי קנים לכותל וראש השני על הארץ. שאם הגביה. הדופן מן הקרקע גובה טפח. או שהפליגה. אסמכה לכותל קאי, שטפח היתה משוכה מן הכותל על ידי יתידות שהיא כשירה. דכי האי גונא הוי לה גג טפח. בכילת חתנים. היה ישן בסוכה לפי שאין לה גג טפח לא חשיב אהל להפסיק. כר' אליעזר. דאמר אהל משופע לאו אהל הוא. איפכא תני לפלוגתייהו. בברייתא, דרבנן הוא דסבירא להו דלאו אוהל הוא הואיל ואין בגגן טפח. יחידאה. דר' נתן [הוא] דקתני לה, ולית הלכתא כותיה אלא כסתמא דברייתא. והלכה כרב יוסף, וכן פסק הרי"ף ואם יש לכילה [גג] טפח אסור לישן בה בסוכה. וכן פסק הר"ם פרק ה' [הכ"ג]. של קנים. קשה היא ואינה נוחה למשכב. ובגמרא מפרש פלוגתייהו. כאן בגדולה. קטנה סתמא לשכיבה וגדולה סתמה לסיכוך. וסיפא הכי קאמר ואם קטנה היא ועשאה לסיכוך מסככין בה, הא סתמה לשכיבה. אלא לרבי אליעזר קשיא. דלדידיה ליכא לתרוצי הכי, דהא אחת גדולה ואחת קטנה קאמר. אלא אמר רבא וכו'. כלומר לא תשני רישא בגדולה וסיפא בקטנה ותרוייהו בדפריש בהדיא למה עשאה. דאם כן דרבי אליעזר לא מיתרצא, אלא כל לסיכוך דקתני במתניתין בסתמא קאי.
<h2>דף כ.</h2>
והכי קאמר. עשאה לשכיבה בהדיא, מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ואם אנו יכולים לומר בה שעשאה לסיכוך. והיינו כגון דלא פריש למאי עשאה מסככין בה. ושיירה ת"ק לקטנה ולא תניא משום דסבירא ליה גדולה סתמה לסיכוך, הא קטנה סתמא לשכיבה. ואתא רבי אליעזר למימר. קטנה כגדולה, שאם עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואם יש לומר שעשאה לסיכוך, והיינו שעשאה סתם, מסככין בה. אחת קטנה ואחת גדולה מיבעיא ליה. דהואיל ובקטנה פליגי הוה ליה למידכר ברישא מאי דאתא לאפלוגי עלייהו. אם אינה מקבלת טומאה. כלומר שעשאה בפירוש לסיכוך אין, ואי לא לא. אלמא ת"ק סבירא ליה דסתמא לסיכוך. בקטנה לא פליגי. דסתמא לשכיבה. ופירושא דמילתייהו דרבנן כדאוקימנא לעיל, רישא בגדולה וסיפא בקטנה. וסיפא הכי קאמר, ואם קטנה היא ועשאה לסיכוך בפירוש מסככין בה, הא סתמא לשכיבה. ואתא רבי אליעזר למימר אף גדולה שוה היא לקטנה. ומאי עשאה לשכיבה דקאמר רבי אליעזר סתם עשייתה לשכיבה. ועד דפריש בה בהדיא דלסיכוך עבדה אין מסככין בה. והלכתא כת"ק וכדאוקים רב פפא. וכן פסקו הרי"ף והר"ם פרק ה' [ה"ה]. גדולה. מעשה גדיל, שהיא עבה ואינה חלקה, ולא קיימא לשכיבה. ארוגה. היא חלקה וקיימא לשכיבה. ומחצלת גדולה קאמר. אחד זה. בין עשויה מעשה גדיל בין עשויה מעשה אורג, הואיל וגדולה היא סתמא דמחצלת גדולה לסכך קיימא. וכן הלכתא דהא רבי דוסא קאי כותיה. וכן נראה דעת הרי"ף שלא הביא מזו הברייתא אלא גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה. החוצלות. לקמן מפרש מאי היא. טמא מת. אבל אינה מיוחדת לשכיבה, שיהיו נעשות אב הטומאה כמדרס הזב. מדרס. על ידי מדרס נעשות אב הטומאה, דסתמא לשכיבה קיימי. טמא מת לא. בתמיה, אטו לאו כלי נינהו. מרוזבלי. פירש רבנו שלמה עשוי לרועה שנותן תחת ראשו לשכב. הרני כפרת. כלומר יסורין הבאין עלי לכפרת ר' חייא ובניו יהיו. ועל דרך כבוד הוא אומר כך. כשנשתכחה תורה מישראל. לא נשתכחה כולה קאמר, אלא קצת הלכות היו שכוחות.
<h2>דף כ:</h2>
שהן טמאות. אף למדרס, דמיוחדות לשכיבה הן. ושל טבריא. הם קשות ואין לך אדם יושב עליהן. דליכא דיתיב. אין רוב בני אדם רגילים ליחדן לכך. כדבריו. של ר' יוסי דזו וזו מסככין, אלמא לאו כלי הוא לקבל טומאה. גדנפא. שפה גבוהה מעט מ... אותה לקבל מה שנותנים בה וכה"ג הוי כלי ואין מסככין [בו]. לית לה גדנפא. אינה כלי, שאינה עשויה אלא לסיכוך. של שק. עשויה מנוצה של ספירא. ממה שמסתפר מצואר הסוס ומזנבו. טמא מת. דכלים נינהו. ולא מדרס. דלאו לישיבה עביד. בשלמא למ"ד דחוצלות היינו מזבלי, איכא (למיחש) [למימר] בכל הני דכי לא עבידי לשכיבה כלים הם לתשמיש אחר. לכנתא. סל של פירות גסים שאינם יוצאים דרך נקב קטן. של שק ושל ספירה. נארגים יפה. חזו לגלוקי וצני. כלים [כעין] שקים שנותנים בהם פירות דקים וקטנית. אלא למ"ד מחצלאות ממש. והם פשוטים ואין להם בית קיבול. נפוותא. לנפות בו הקמח. שדץ בלעז. ופרסי. וילון כנגד הפתח. מסך הפתח [שמות ל"ה] מתרגמינן פרסא. למאי חזיין. לרבי דוסא דאמר דלאו לשכיבה עבידן, ואמאי טמאות שום טומאה. לנזייתא. לכסות בה גיגית שעושין בה שכר. כשירדתי לגולה. שירד לעבר שנים, כדאיתא בהרואה [ברכות ס"ג ע"א]. בודיא. מחצלת. מסככין בה. דסתמא לסיכוך, ואינה כלי תשמיש. קיר. הוא גדנפא, וכשיש לה שפה גבוהה מעט העשויה לקבל מה שנותנין בתוכה, אז היא כלי ואין מסככין בה, וכן הלכה, והואיל והוא כלי אף אם נוטל הקיר אין מסככין בה, מפני שהיא כשברי כלים. וכ"כ הרי"ף והר"ם פרק ה' [ה"ו].
לא יצא. עיקר ישיבת סוכה אכילה ושתיה (שעיקר האכילה) ושינה. ומי שישן תחת המטה בסוכה, אוהל מפסיק בינו לבין הסוכה. נוהגין היינו. בגמרא מפרש דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע. בטבי. עבד חייב במצות כאשה וכל שהאשה פטורה עבד נמי פטור, כדאמרינן בחגיגה [ד' ע"א]. לפי דרכנו. כלומר אע"פ שלא אמר לשם תלמוד אלא לשיחת חולין בעלמא לשבח עבדו לבדיחותא בעלמא למדנו דבר זה. תרגומה שמואל. הא דתנן לא יצא מיירי במטה שהיא גבוהה עשרה דהויא אהל ורשות בפני עצמה, והויא כסוכה בתוך סוכה אבל אם אינה גבוהה כשירה. וכן הלכתא. תנן התם. באהילות פרק ג' [מ"ז]. שחררוה מים. שהמים חוטטין ונוקבין בשפת (המים) [הנהר] ועושים נקב ארוך, קבלא בלעז. או שרצים. כגון חולדות ואישות. מלחה. שהארץ מלחה ומתבקעת מאיליה. נדבך. של אבנים הערוכות זו על זו, ופעמים האחת סדורה על גבי שתים, והתחתונות שוכבות [זו אצל זו] ומפורדות זו מזו ועושות אהל. וכן סואר של קורות. שהם זו על זו ועומדות לבנין יש שם אהל, אם יש כזית מן המת בתוך האהל בראשו האחד וכלים בראשו השני נטמאו באהל המת. בידי אדם. שמתכוין לעשות אהל.
<h2>דף כא.</h2>
ריבה. אהלים טובא דכתיבי בפרשת פרה, לרבות [אף] העשוי מאיליו. חצירות היו. בפרה פרק ג' [מ"ב] היא שנויה. כל קבר התהום וטומאת התהום שבתלמוד ר"ל ספר טומאה, כלומר שמא יש שם טומאה שאינה גלויה, כתהום זה שהוא נסתר ואינו גלוי, ובכל מקום יש ספק שמא יש שם דבר ואין לו אהל חלל טפח והטומאה שהיא רצוצה כזו בוקעת ועולה. משום הכי בונין אותה על גבי כיפין, שאפילו יש תחתיה קבר החלל מפסיק. נשים עוברות. וכל אלו מעלות [עשו] בה. ומשום הכי היו עושין שיהיו הם וכליהם טהורים מכל טומאה. ומביאין שוורים. [כשהיו] רוצין לילך ולמלאות. אלא שוורים. שכרסם אהל. כמלא אגרוף. אם יש אהל כמלא אגרוף שהוא רחב יותר מטפח שאפילו עשוי מאיליו הוי אהל. וכי אמרינן דכי אינו עשוי בידי אדם אינו אהל, בטפח קאמר. בשקיפין. סלעים הנופלים, ויש אוהל גדול במקום עקירתן. נקיקין. בקעים. לא [היו] מביאין נסר בטוח ואינו ירא שיפול כאילו הוא בעלייה רחבה.
<h2>דף כא:</h2>
שמגינים. [על הרועים]. אהל הוא. [על מה שאדם נותן שם כשבא לשכב. תסוככני. אלמא [סכך] הוא. מילתא אגב אורחיה. כלומר נקט לשון שיחה, לזרז אותך שתטה אזנך לשיחה בטילה, שסוף ללמוד ממנה דבר תורה [דאי אמרת] מדבריו לא היו [שמעינן זה].
הסומך. שסיכך על כרעי המטה. כשירה. אע"פ שהיא נשענת ע"ג דבר המקבל טומאה, הרי הדופן כשירה מכל דבר, והסיכוך הוא סכך כשר. בפני עצמה. שאינה נשענת ביתידות אלא על המטה היא נשענת, פסולה. ובגמרא מפרש טעמיה. שאין לה קבע. שהמטה שהסוכה נשענת עליה מטלטלת לכאן ולכאן. בדבר המקבל טומאה. והואיל ודבר המקבל טומאה מעמידה, הרי היא כאילו סככה בדבר המקבל טומאה. ואע"פ שהמעמידה הוא דופן פוסל בסיכוך. שפודין של ברזל. הם מקבלים טומאה ויש להם קבע. אלא סמך. שהסוכה נשענת עליה. אבל סיכך על גבה. שהמטה אינה אלא דופן והסיכוך שעליה נשען ביתידות, אפילו רבי יהודה מודה שהדפנות שאין הסיכוך נשען בהם כשירים אפילו בדבר המקבל טומאה. והרי"ף הביא המשנה כפשוטה, והביא הא דאביי. ואיכא מ"ד שדעת הרי"ף דהלכה כר' יהודה, ומשום הכי הביא הא דאביי. ולא נהיר, שאם דעת הרי"ף שהלכה כרבי יהודה הוה פסיק הכי בהדיא, והוה מייתי טעמיה דרבי יהודה מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. ודעת הרי"ף דהלכה כסתם מתניתין, ולא הוצרך לפסוק כחד מינייהו, שנשען על הכלל שהוא בידינו הלכה כסתם משנה היכא דלא פסקינן בהדיא דלא כסתם. ומשום הכי לא הביא טעמו של רבי יהודה, והביא דברי אביי, להודיע דפלוגתייהו היא בסומך ממש. וסומך דמתניתין דוקא הוא, ואפילו הכי קא שרי ת"ק. וכן הלכתא. וכן תבין דעת הר"ם [פ"ד הט"ו] שלא הביא זה אלא כתב שהדפנות כשירות מכל דבר. ובהלכות שנמצא כתוב "והלכה כרבי יהודה דמימרא דאביי כטעמיה אתיא", אינו מן ההלכות והוא טעות הסופר שהגיה מבחוץ מריה כסברא קמייתא, והועתקה אחר כך מבפנים.
<h2>דף כב.</h2>
המדובללת בגמרא מפרש. מעובה. שסכך שלה עב מאד. סוכה עניה. שיש בה מעט מסיכוך, ומתניתין חדא קתני סוכה שיש בה סיכוך מועט אם צילתה מרובה מחמתה כשירה, ומיירי שאין בה ג' טפחים אויר במקום אחד. קנה עולה קנה יורד. שלא השוה הסיכוך להשכיב זה על זה אלא אחד למעלה ואחד למטה, ומתניתין תרתי קתני מתיר הך סוכה ומתיר נמי סוכה שצילתה מרובה מחמתה. ופירש רבינו שלמה דקנה עולה וקנה יורד כשירה אע"פ שחמתה מרובה מצילתה דאמרינן רואין כל שאילו מושכבין בשוה היה צילתן מרובה מחמתה וכשירה ע"כ. ואיכא מאן דאמר שאם חמתה מרובה מצילתה מחמת סכך ודאי פסולה, אלא אתא לאשמועינן שאע"פ שאין הסיכוך מצטרף יחד אלא זה למטה וזה למעלה, הואיל ותוך ג' טפחים הוא כדמפרש אביי כשירה. אבל אם רחוקים זה מזה ג' טפחים כמאן דלא מיחבר הסיכוך דמי, ומה שרחוק ג' טפחים כמאן דליתיה דמי ואין כאן סיכוך, ואע"פ שעכשיו בין הכל צילתה מרובה מחמתה. והעיקר מה שפירש רבנו שלמה. לא שנו. אדשמואל קאי כדפרישנא. ולפירוש רבנו שלמה נפרש, לא שנו דאמרינן רואין [אלא] שאין בין זה לזה ג', דכל פחות מג' לבוד הוא וכחד הוא. פסולה. כדפרישנא. ולפירוש רבינו שלמה דלא אמרינן רואין. שאין גגה. של קנה זה העולה טפח, דלאו שם אהל עליו לאחשובי ולמימר ביה חבוט רמי. כלומר שאנו רואין אותו כאילו ירד למטה ונוגע ומתחבר בסיכוך התחתון, הואיל והוא רחוק משלשה טפחים ואין שם אהל עליו. אבל אם הוא רחב טפח ששם אהל עליו, אע"פ שרחוק ג' טפחים מן התחתון הוי כמאן דמיחבר בהדיה, דהואיל ותורת אהל בו אמרינן ביה חבוט רמי. דתנן קורות הבית וכו'. באהילות פרק י"ב [מ"ה] היא שנויה. ולשון רבינו שלמה, ה"ג להך מתניתין באהילות, קורות הבית והעלייה שאין עליהם מעזיבה והן מכונות טומאה אחת מהן תחתיה טמא בין התחתונה לעליונה ביניהן טמא על גבי העליונה כנגדה עד לרקיע טמא, היו העליונות כבין התחתונות וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא. על גבו, כנגדן עד לרקיע טמא. והכי פירושא, קורות הבית הם אותן שהעלייה עשויה בהן. קורות העלייה הן שהגג עשוי בהן וגגין שלהן חלקים ושווים, ומניחין הנסרים מקורה לקורה כמין תקרת עלייה. שאין עליהן מעזיבה. ולא נסרים, ומעזיבה לאו דוקא אלא דסתם היכא דליכא מעזיבה ליכא תקרה. והן מכוונות. העליונות מכוונות כנגד התחתונות ומאהלות עליהן. טומאה תחת אחת מהן, תחת אחת מן התחתונות. תחתיה טמא. על פני כל ארכה, דיש ברוחבה טפח כדמפרש לקמיה ומביאה את הטומאה, וכל שאר הבית ממטה למעלה טהור, ואף כנגד אותה הקורה למעלה דהיינו בינה לבין העליונה טהור. [בין תחתונה לעליונה] ביניהן טמא. כל כלים שבין אותם השתים טמאין, לפי שהעליונה מאהלת את הטומאה ומביאה את הטומאה על גבי ארכה תחתיה. על גבי העליונה. ואם הטומאה על העליונה. כנגדה עד לרקיע טמא. שהרי אין דבר חוצץ הימנה ולמעלה. היו העליונות כבין התחתונות. שלא היו מכוונות זו כנגד זו אלא העליונות מכוונות כנגד אויר שבין התחתונות. וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא. דאמרינן בכל העליונות חבוט רמי והשליכם בין התחתונות, והוי כל הבית מקורה והוי אהל אחד. וכדמוקים ברייתא לקמיה, שהיה רוחב העליונות כשיעור אויר שבין התחתונות. ותני עלה. ה"ג לה, בד"א (דכולה מתניתין) בזמן שיש בהן טפח ויש ביניהם פותח טפח, אבל אין ביניהן פותח טפח טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא ביניהן ועל גביהן טהור. ולא גרסי' אבל אין בהן טפח. [והכי פירושו] בד"א. דכולה מתניתין בשיש בהן טפח, בשיש בהללו התחתונות [טפח], וביניהן בין התחתונות לעליונות פותח טפח, דהוו להו עליונות רחב טפח, מתוקמא כולה מתניתין שפיר. דכיון דיש בה טפח מביאה את הטומאה וחוצצת בפני הטומאה. הילכך תחתיה טמא ועל גבה טהור. טומאה על גבה, תחתיה טהור אפילו כנגד הטומאה חוצצת. ובשאינן מכוונות, כיון דיש ביניהם פותח טפח והעליונות רחבן כשיעור אויר שבין התחתונות. כדקתני העליונות כבין התחתונות וכו' טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא, דאמרינן חבוט רמי. אבל אין ביניהן פותח טפח נמצא שאין ברוחב העליונות טפח, טומאה תחת [אחת] מהן מן התחתונות, תחתיה טמא ותו לא דלא אמרינן חבוט רמי. ביניהן. בין התחתונות לעליונות, כשהן מכוונות טהור כשאינן מכוונות שעל גבה טהור ותחתיה טמא, דכיון דיש בה טפח מביאה טומאה לכל אורך שתחתיה וחוצצת בפני הטומאה לטהר על גבה. ומאן דגריס "אין בה טפח" טועה הוא. דאם כן טומאה תחת אחת מהן אין כל תחתיה טמא, דאין בה שיעור להביא את הטומאה ואין על גבה כנגד הטומאה טהור, שאין בה שיעור לחוץ לטומאה על גבה כנגד הטומאה טמא, מתחתיה [נמי טמא] דטומאה בוקעת ויורדת כשאין בה שיעור לחוץ. ובתוספתא [אהלות פי"ג ה"ו] גרסינן בהדיא בתר האי, במה דברים אמורים בשיש ביניהם טפח אבל אין ביניהם טפח טומאה בוקעת ועולה טומאה בוקעת ויורדת. וברישא לא גרסינן "שיש בהם טפח", אלא בד"א שיש ביניהם פותח טפח אבל אין ביניהן פותח טפח וכו' ע"כ. להך שמעתא. דרבא.
<h2>דף כב:</h2>
פחות מד'. רשב"ג ס"ל דפחות מד' טפחים אמרינן לבוד. אחת למעלה וכו'. מאלו הקורות שאין באחת מהן רוחב טפח קאמר. הא זו וזו בתוך עשרים. קס"ד דאמרינן העליונה סמוכה לשפת עשרים והתחתונה סמוכה לשפת עשרה מכשר, אלמא אמרינן חבוט רמי אפילו בפחות מרוחב טפח. מר' יוסי בר' יהודה מותיב. וכבר כתבנו פ"ק דעירובין [י"ד ע"א] דלית הילכתא כותיה. ומדקאמר ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה אלא למטה מעשרים ותחתונה סמוכה לה בפחות מג', ש"מ שאם היה עליונה למעלה מעשרים ותחתונה סמוכה לה בפחות מג' תוך עשרים אמה פסולה. ולא מצית לאכשורה משום לבוד, שהרי אם תחברם הרי הן במקום פסול ואין כאן קורה, כמו שביארנו פ"ק דעירובין. תריץ הכי. כלומר רואין דקאמר בפחות משלשה הוא. והלכתא כרבא דאמרינן חביט רמי כשיש בהן רוחב טפח אע"פ שרחוקים זה מזה שלשה טפחים. ומיהו צריך שיהא העליון מכוון כנגד שפת הסכך היורד, דכי אמרינן חביט רמי הוי מסוכך כראוי, דאי זה כנגד זה אפילו אמרת חביט רמי לא מהני מידי, שהרי אינה מסוככת שהרי אין האויר [מתמלא]. ולשון הר"ם פרק ה' [הכ"א] היה הסיכוך מדובלל והוא הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה כשירה, ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד ג' טפחים. ואם היה ברוחב העולה טפח או יתר אע"פ שהוא גבוה יותר מג' טפחים רואין אותו כאילו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד, והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד ע"כ.
כאן מלמעלה כאן למטה. פירש רבינו שלמה, הא דדייקת כי הדדי פסולה למעלה קאי, כשיש בהם בין קנה לקנה כמלא קנה אפילו מצומצם פסולה, לפי שמחמת אויר נראית בארץ חמתה מרובה. והא דדייקת כי הדדי כשירה נקט שיעורא מלמטה, שלמטה נראין שוין החמה והצל. ובודאי שהקנים רחבים מן האויר. כזוזא מלעיל. כשהנקב רחב כשיעור זוז חמתה רחבה למטה כשיעור סלע. ובזה הדרך פירשו הרי"ף והר"ם [פ"ה הי"ט]. ואית דמפרשי בהפך, אם הוא מלמטה ומשער שהאויר מלמעלה שוה עם הסכך פסולה, כי בידוע שהאויר מרובה על הסכך, שנקב גדול אדם [הרואה] אותו מרחוק חושב שהוא קטן. אבל אם הוא מלמעלה ומשער למטה שהם שוים כשירה. וגרסי זוזא מלעיל כאיסתירא מלתחת, כלומר אם יהיה בו נקב רחב זוז, מלמעלה יהיה בו נקב רחב זוז ותביטנו מלמטה תחשוב שהוא קטן כאיסתירא דהוא פלגא דזוזא. ולזה הפירוש איכא למיבעי, אם הוא מלמעלה ומשער למעלה שהם שוים מאי דיניה הרי הם שוים, כי האי גונא הויא כשירה או פסולה. והעיקר כפירוש הרי"ף והר"ם ורבנו שלמה. ולעולם צריך שיהא הסכך מרובה על האויר, אבל אם יהיה האויר בין הכל מרובה על הסיכוך פסולה, שבידוע שתהיה חמתה מרובה מצילתה. ולשון הר"ם פרק ה' [הי"ט], סכך שיש בו חלונות שהאויר נראה בהם אם יש בכל האויר בכל מקום המסוכך פסולה מפני שחמתה תהיה מרובה מצילתה וכו'. ולשון הרי"ף אם החמה והצל מלמטה שוים כשרה שבידוע שהצל מלמעלה הוא מרובה, ואם החמה והצל מלמעלה שוין פסולה [שבידוע] שהחמה מלמטה היא מרובה על הצל ע"כ. כוכבי חמה. פירש רבנו שלמה שהחמה זורחת עליו ואין זהרורי חמה נראין מתוכה פסולה לב"ש שאין זו דומה לסוכה ע"כ. והלכתא כב"ה.
על ראש העגלה. אע"ג דמטלטלא ולא קביעא. בראש הספינה. בגובה של ספינה והרוח שולטת שם ועוקרתה. כשירה. דדירת ארעי סגי לה. ועולין. משום דבעי למיתנא גבי אילן ואין עולין תנא הכא ועולין. בראש האילן. שתקנה שם כראוי וסיככה בסכך כשר. כשירה. בחולו של מועד, ואף בי"ט אם עבר ועלה שם יצא ידי סוכה. מיהו אין [עולין] בה בי"ט, דרבנן גזור שלא יעלה באילן ולא ישתמש בו גזירה שמא יתלוש. שתים באילן ואחת בידי אדם. כגון שסמך הסוכה רובה באילן ועשה מהאילנות שתי מחיצות ומחיצה אחת עשה בארץ בידי אדם וסמך קצת הסיכוך בדופן. ואין עולין. דמשתמש באילן הוא, שהרי היא נשענת באילן. ולשון הר"ם בזו הפסקה פרק ד' [ה"ו], היו מקצת הדפנות עשויות בידי אדם ומקצתן אילנות רואין כל שאילו נטלו האילנות היא יכולה לעמוד בדפנות שבידי אדם עולין לה בי"ט ע"כ. ולפי מה שכתב רבנו שלמה נראה שפירש שקרקעית הסוכה רובו באילן ועשה סככה בראש האילן ועשה שתי מחיצות מהאילן ועשה מחיצה אחת בארץ וסמך קרקעית הסוכה באמצע הדופן ומשם ולמעלה הגביה עשרה ונתן על ראש הדופן מצד אחד. ולזה הפירוש כי האי גונא דוקא הוא שאין עולין לה בי"ט, דהשתא משתמש במחובר אם יכנס בסוכה. אבל מפני שהסכך נשען בה לחודיה לא הוי משתמש במחובר. ולשון הר"ם נראה כמה שפירשנו.
<h2>דף כג.</h2>
רוח שאינה מצויה דיבשה. היא כרוח מצויה דים. דברי הכל פסולה. דהואיל ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה לאו מחיצה היא, ובהא ר' עקיבא מודה. וכן הלכתא שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה. והביא זה הר"ם פרק ד' [ה"ה]. והלכה כר' עקיבא. על גבי בהמה. שנתן עליה דלתות והם קרקעית הסוכה, ועשה על הדלתות מחיצות וסכך. הראויה. וזו אינה ראויה ליום ראשון, שאין עולין על גבי בהמה. והלכה כר' מאיר בהא דסתמא כותיה [יבמות מ"ב ע"ב]. וכן פסק הר"ם פרק ד' [ה"ו] וכן דעת הרי"ף שהביא המשנה כפשוטה. ואיכא מאן דפסק כר' יהודה בתרוייהו. ולא נהיר. ולא פסין לביראות. דתנן בעירובין להתיר לדלות מן הבור. ולא גולל לקבר. אם עשאוהו כסוי לארונו של מת אין שם גולל עליו לטמא באהל כגולל. שמא תמות הבהמה ותפול ואין כאן דופן גבוה עשרה. ולקמיה פריך ובגולל דקולא היא מאי טעמיה. קשורה. דליכא למיחש שמא תברח. דכולי עלמא. בין לרבי זירא בין לאביי מכשר ר' מאיר. דאי נמי מית. הפיל ויפול יש בנבלתו עשרה. מיתה לא שכיחא. ואפילו רבי מאיר לא פסיל, דלא חייש למיתה. רווחא דביני כרעי. שהוא פרוץ ואפילו כשהיא חיה. דעבד לה. גדר בין רגליה. בהוצא ודפנא. הוצא לולבין של דקל דפנא ענפי עץ. כתב רבינו שלמה שנקרא לוריד וגדל בו פרי שקורין בייש. רבעה. רובצת וסותרת כל אותה מחיצה שבין רגליה. אשלי. חבלים, שאינה יכולה לרבץ, שהחבלים מונעין אותה. הא מתיחא באשלי. ואם תמות אינה נופלת. זימנין וכו'. פעמים שאין בגובהה של בהמה אלא שבעה ומשהו, ומוקים לה בפחות משלשה סמוך לסכך שהסוכה עשרה.
<h2>דף כג:</h2>
וכי מיתא כווצא לה. ואין לבהמה מחמת עצמה גובה ז' ומשהו אחר שמתה, והרי היא רחוקה מן הסכך ג', אע"פ שלא נפלה שנתכווצה מחמת מיתה, ונמצא שאין כאן דופן. ולאו אדעתיה. לא ירגיש בדבר מפני שאינו ניכר. ומהאי פלוגתא הלכתא כר' יהודה, דהואיל ולא סתם לן תנא בהא בהדיא כר' מאיר הדרינן לכללא דאית לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה [ערובין מ"ז ע"ב]. ולשון הר"ם בפרק ד' [הט"ז], דופני הסוכה כשירים מן הכל, שאין אנו צריכים אלא מחיצה מכל מקום ואפילו מבעלי חיים ע"כ. ומיהו כי שרי ר' יהודה, דוקא דעביד בהוצא ודפנא, דליכא רווחא ביני כרעי, דבלאו הכי לאו מחיצה היא. ודוקא דמתיחא באשלי, דליכא למיחש לדלמא רבעה ודילמא ערקא. ואע"פ שלא זכר זה הר"ם, הנה נשען במה שכתב בשבת פרק י"ז [הכ"א], בכל עושין מחיצה וכו' ואפילו בבהמה ושאר מיני חיה ועוף והוא שיהו כפותין כדי שלא ינודו ע"כ. ואם מה שבין הרגלים אויר אין כאן מחיצה. הילכך הביא כל הצורך. אסורה. אם היא אשת כהן והיא ישראלית, דשמא זו היא השעה שקודם מיתתו. אלמא חיישינן למיתה. ומתניתין מיירי אע"פ שהוא בריא כשכותבין לה הגט על זה התנאי. ואמר אביי גרסינן. הלוקח יין מבין כותיים. קודם שעשאום כגוים. וביארנוה יפה בחולין [י"ד ע"א] ובעירובין [ל"ז ע"ב].
<h2>דף כד.</h2>
אוסרין. ואמרינן טעמייהו, דחיישינן שמא יבקע הנוד. אלמא ר' יהודה חייש לבקיעת הנוד והוא הדין למיתת אדם, ורבי מאיר לא חייש. איפוך. שינויא דאביי דלעיל. ולא מהלוקח יין שנינהו אביי, אלא מהא דסוכה דרבי מאיר חייש ורבי יהודה לא חייש. קשיא דרבי מאיר. דבקיעת הנוד. אדרבי מאיר. דסוכה. אודי לי מיהת שמא יבקע הנוד. דהא את חיישת למיתה. ואהדר ליה (שמא יבקע) [לכשיבקע], דלא חייש לבקיעת הנוד, דאפשר דמסר לה לשומר, כדלעיל. שמא תמות אשתו. וכתוב [ויקרא ט"ז] וכפר בעדו ובעד ביתו, וביתו זו אשתו. מעלה עשו בכפרת. יום הכפורים, שחשו בה למיתה אע"ג דלא חיישינן בעלמא. בין למאן דאמר וכו'. דתרוייהו מפרשי טעמא דרבי מאיר. אלמה תנן וכו'. והוא הדין דמצי למיפרך מברייתא דלעיל דתני ולא גולל לקבר. אלא אותביה ממתניתין דתני בהדיא רבי מאיר מטהר והוא בפירוש ממאי דאמר ולא גולל לקבר. שאינה עשויה בידי אדם. כלומר שאינה יכולה ליעשות בידי אדם כגון בעלי חיים, אבל יכולה ליעשות על ידי אדם אע"פ שאינה עשויה ודאי מודה, דאם כן לרבי מאיר הר או סלע לא הויא מחיצה. העומדת ברוח. עומדת על ידי רוח שבתוכו. אינה מחיצה. דעיקר עמידתה דבר שאין בו ממש הוא. דאוקמה. שהעמיד הדופן. בנוד נפוח. וזה עמידתו על ידי רוח שבתוכו. ועשוי בידי אדם, שהרי אדם נפחו והעמידו.
<h2>דף כד:</h2>
אין כותבין עליו. על דבר שיש בו רוח חיים. וביארנו זה בגיטין [י"ט ע"א]. אין זה כריתות, שכל ימיה קשורה בו, שמחמתו צריכה לעמוד שלא תלך. הרי זה כריתות. ומעכשיו מותרת להנשא מן התורה. ותזהר שלא תלך שם כל ל' יום ימי התנאי. וכל זה ביארנו במקומו. בין האילנות. ולא סמכה אליהן, אלא הן דפנותיה. שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. של יבשה פירוש שהרוח מוליכה ומביאה. בקשין. אילנות זקינים ועבים. נופו. שהולך ובא מפני הרוח ופעמים אף הנוף מן הדופן. דעביד ליה. אורג וקושר הנוף כמין מחיצה שלא ינענענו הרוח, ונותן בין האמירים והענפים הוצא ודפנא קשור, שלא יזיזם הרוח ויהיו מחיצה גמורה. וכן כתב הר"ם פרק ד' [ה"ה]. לאשתמושי באילן. להניח עליו כליו. היה שם. בפסי ביראות קאי. אם היה. באחת מן הקצוות. ומשני דהכא נמי מיירי דעביד בהוצא ודפנא כדפרישנא. המיסך. שעושה אהל תחתיו והנופים נעשים דופן שמגיעין לארץ בכפיפת פחות מג'. ומשני דמיירי דעביד בהוצא ודפנא. אי הכי. דעשויה בידים [וראוי] לדור תחתיה [ו]לשמור השדה.
<h2>דף כה.</h2>
לאויר. פירש רבנו שלמה, אין דירה זו עשויה אלא לצורך אויר שחוצה לה לשמור השדות ואינה חשובה דירה להתיר קרפיף יותר מבית סאתים. שבת בתל. שקדש עליו היום והוא בתל גבוה עשרה וקנה שם שביתתו. כל הני מחיצה נינהו להיקף בית סאתים ולא ליותר מכאן שלא נעשה לדירה. הרי השברים מחיצות ואע"פ שאינן עומדות ברוח מצויה. ומשני דמיירי שחזקן וקשרן, שעומדות ברוח מצויה.
שלוחי מצוה. [כגון] ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים. פטורין מן הסוכה. אפילו בשעת חנייתן, שכל זמן שלא עשו המצוה והם מחזיקים בה והולכים בשבילה הם מת[עסקי]ם במצוה, וכל המתעסק במצוה פטור מן המצוה. פרט לעוסק במצוה. שאינו חייב בקריאת שמע. פירוש ונקרא עוסק, שהוא טרוד ומתעסק בה. אבל עושה מצוה ולא טריד כגון מי שיש לו ציצית בבגדו ותפלין בראשו, חייב במצוה. דהא דאמרינן במציעא [כ"ט ע"א] דשומר אבידה שומר שכר הוא משום דפטור מלתת פת לעני דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. דוקא שומר אבידה דטריד אבל אם הניחה בביתו או בתיבתו, כיון דלא טריד בשמירתה ודאי חייב בצדקה. פרט לחתן. כתב [רבינו שלמה ואע"ג דהוא נמי] במצוה טריד, אי לא כתב אלא חד הוה אמינא דוקא עוסק במצוה שהוא טרוד בדבר וכן מהלך לדבר מצוה או עושה מצוה בידים, אבל חתן שאינו עסוק אלא יושב ובטל אלא שטרוד במחשבת בעילה אימא לא פטריה קרא. קמ"ל מקרא יתירא דאפילו חתן דטרוד במחשבת בעילה פטור מק"ש ע"כ. והעיקר [פר"ם] שהוא פטור מק"ש לילה הראשון, שהוא טריד שמא לא ימצא לה בתולים. ובהדיא תנן פרק היה קורא [ברכות ט"ז ע"א] חתן פטור מק"ש לילה הראשון. מאי משמע. מהאי קרא פרט לחתן. התם. גבי חתן. טירדא דמצוה. ואשמעינן קרא דלא מחייב להסיח דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זו הבאה עליו, אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר. דרשות. ואע"פ שחייב אבל לנהוג אבילות של רחיצה וסיכה ושאר הדברים, אינו חייב להצטער. ויהי אנשים וכו'. ברייתא בסיפרי [פ' בהעלותך] היא. מכל מקום שמעינן מינה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהם ז' ימים קודם הפסח, ואע"פ שטומאה תעכבם מאכילת פסחים. אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא.
<h2>דף כה:</h2>
דלא מטא זמן פסח. כשהוצרך להטמא מפני קרובים. דמטא זמן ק"ש. קודם בעילת מצוה. אבל הכא גבי פסח דכרת אימא לא. יטמאו במת תוך ז' קודם הפסח. צריכא. פארך חבוש עליך. והיינו תפלין דכתיב בהו וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך ואמרינן [ברכות ו' ע"א] אלו תפלין שבראש. ואמר ליה רחמנא שיניח תפלין בראש שלא כדרך אבילים אחרים, לפי שאני עושה אות ומופת לישראל שכך עתידים שימותו מתיהן ואין איש מתאבל עליהם. אלמא אבל אסור בתפלין. ביום ראשון. דעיקר מררא חד יומא הוא דכתיב [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר. פשיטא. דמאי שנא סוכה משאר מצות דאמר [רב] שהוא חייב בהן. צערא דממילא. כגון שהסוכה מצערתו, כגון שאינו יכול לישן בה מפני החמה או צנה או הרוח או מפני זבובין ופרעושין שבה או מפני הריח. ומיבעי ליה. פירש רבנו שלמה, חובה עליו ליישב את דעתו למצוה. שושבינין. ידידים המשלחים מנות זה לזה, כדאמרינן [ב"ב קמ"ד ע"ב] שושבינות נגבית בב"ד. וכל בני חופה. שמשמחין החתן ואוכלים ויושבים עמו. דבעו למחדי. שצריכים לשמח החתן והכלה דמצוה היא, ואינם יכולים לשמוח בסוכה. וליחדו. ישמחו החתן בסוכה. בחופה. ששם היא עיקר שמחתם. משום יחוד. סתם סוכה היו עושין אותה בגגיהן ואין דרך כניסה ויציאה שם לרבים תמיד מפני הטורח, ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתיחד אחד עם הכלה. צער חתן. פירש רבינו שלמה, שהמקום צר ופתוח, שאין שם אלא שלשה דפנות, ובוש לצחק עם כלתו. תרתי. שתי מצוות, מצות סוכה ומצות שמחת נישואין. ומיירי שנשא ערב הרגל [וזמן השמחה] הוא כל ז' ימי החופה, אבל תוך הרגל קיימא לן במועד קטן [ח' ע"ב] שאין נושאין נשים במועד. פטורין מתפלה. דבעיא כונה. ומן התפלין. משום דשכיח בהו שכרות וקלות ראש. וחייבין בק"ש. [דמצות כונה] דידיה אינה אלא פסוק ראשון, ויכולים ליישב דעתם שעה אחת כדי לכוין דעתם בפסוק ראשון.
<h2>דף כו.</h2>
והרי"ף הביא הך ברייתא דתכלת. והא דר' שילא ות"ק דפטרי רבנן חתן ושושבינין וכל בני החופה, ולא פסק כחד [מינייהו]. והביא [הברייתא] דכותבי ספרים וכו'. והביא פ"ק דשבת [י"א ע"א] דמפסיקין מתלמוד תורה לק"ש ולתפלה מי שאין תורתו אומנותו. והביא פרק היה קורא דחתן פטור מק"ש לילה הראשון אם לא עשה מעשה. והביא פרק מי שמת [ברכות י"ח ע"א] הא דתניא המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ותפלה ומכל המצות ואם היו שנים זה משמר וזה קורא. ונראים הדברים כסותרים זה את זה, שאם הלכה שכל מתעסק במצוה פטור מן המצוה כדמשמע מהא דכותבי ספרים, אמאי מפסיק מתלמוד תורה משום ק"ש ותפלה. והעיקר הוא דתנא דדריש בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן בעי תרתי, שיהא עוסק במצוה, ויהיה טרוד בדבר שאינו יכול לקיים המצוה. וכך היא הצעה של משנה וגמרא דילה הכא, שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, דהואיל והם שלוחים לדבר מצוה, בכל מקום הליכתם ודרכם הם טרודים במצוה שמחזיקים בה לפי דרכם, ולא הצריכתם תורה לעשות לשם סוכה שיתבטלו בה מדרכם. והואיל ולא הטריחתם תורה לעשות הרי פטרה אותם מסוכה ואפילו מצאוה לפי דרכם אינם חייבים בה. וקא בעי בגמרא מנה"מ, דמתעסק במצוה כי האי פטור מן המצוה. וקאמר בשכבך וכו', התורה חייבה בק"ש למי שיושב בביתו. אבל מי שהוא עוסק במצוה והוא טריד במצוה כל כך שאינו יכול לקרות שמע בכונה פטור. ובלכתך בדרך, דמשמע רשות כדמפרש פרט לחתן, כלומר לחתן שיש בו טרדא ומצוה, כדמפרש מכאן אמרו הכונס הבתולה דאיכא טרדא דבתולים פטור בלילה הראשון כדאיתא פרק היה קורא [ברכות ט"ז ע"א], אבל אלמנה אע"ג דאיכא מצוה, הואיל ולית בה טרדא חייב. ומותיב מאי משמע, מהאי קרא טרדא דמצוה. ומשני מה דרך רשות, שאין כאן טרדת מצוה. ומותיב מי לא עסקינן וכו' ואיכא טרדא דמצוה ואפילו הכי חייב שמי שהוא הולך בדרך הוא טרוד ואינו יכול לכוין דעתו בק"ש. ומשני אם כן וכו'. ומותיב אי הכי אפילו כונס האלמנה נמי, דקס"ד דמקשה דלאו פירושא דמילתא כדפרישנא אלא אפילו מתעסק במצוה בלא טרדא קא פטר קרא. ואותביה אפילו כונס האלמנה מתעסק במצוה הוא דנישואין מצוה נינהו ואמאי אינו פטור, והיכי קאמר כונס האלמנה חייב. ומשני משום דלא טריד, שאין שם דבר המבלבל דעתו מחמת מצוה שהרי אין לה בתולים כדפרישנא. ואותביה אי הכי אפילו טבעה ספינתו וכו' דקס"ד שהכל תלוי בטירדא. ושני ליה אמסקנא דהכי פירושא דמילתא כדפרישנא דתרתי בעינן למיפטריה ממצוה אחרת, שיהא עוסק במצוה שיש בה טירדא. אבל עוסק במצוה ואין בה טירדא, שיכול לעשות את זו עתה ואחר כך יחזור במצוה האחרת, חייב. ומשום הכי כונס האלמנה חייב. וכן נמי טריד במילתא דרשות חייב, ומשום הכי אבל חייב במצות שאין טירדת לבו על אבלו ועיגום נפשו מצוה, אלא יש לו לסלק לבו מדאגה כדי שיקרא שמע בכונה. ומותיב ועוסק במצוה וכו' כלומר שטרוד לעשותה כל כך שאינו יכול לעשות האחרת הבאה לידו עתה, מהכא נפקא מהתם נפקא, ומותיב מדר' עקיבא דאמר שחל שביעי וכו'. ומשני צריכי וכו' כדפרישנא לעיל.
אשתכח השתא לפום דברירנא שמתעסק במצוה והגיע זמן מצוה אחרת שמצותה עוברת כגון ק"ש ותפלה, אם אינו טרוד במצוה שבידו שקדמה לזו, פוסק ומקיים זו שמצותה עוברת דהא לית בה טירדא, ומשום הכי אמרינן דכונס אלמנה חייב בק"ש, ופוסק מתלמוד תורה לקריאת שמע ותפלה. ואם יש בה טירדא ואינו יכול להיטפל במצוה האחרת בלא ביטול המצוה (האחרת) [הראשונה] כגון הולכי לדרך מצוה שאם יתבטלו לעשות סוכה שמא בינתים לא יוכלו לקיים המצוה שבידם, וכן נמי חתן של בתולה שלבו טרוד במצוה כדפרישנא, פטור מן המצוה ולא רמיא עליה מצוה לאיכווני דעתיה. וכן נמי משמר את המת אם יטפל בשום ענין אחר של מצוה לא יוכל לשמרנו הוא טרוד טירדא דמצוה ופטור מכל ענינים אחרים של מצוה, אלא ישתדל בשמירתו. והא דאמר רב חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסוכה, אליבא דהאי תנא דהך ברייתא דבעי מצוה וטירדא אמרה, כדקאמר משום דבעו למיחדי, כלומר שהמצוה שבידם קודם שתבוא עליהם מצות סוכה דהא אין כונסין במועד, הוא, שמצוה מדבריהם לשמח חתן וכלה. ואע"ג דסוכה מן התורה ומשום מצוה דרבנן מבטלינן מצוה דאורייתא, שב ואל תעשה שאני כדאיתא בהאשה רבה [יבמות צ' ע"א]. ומותיב שיאכלו וישמחו חתן וכלה בסוכה, ומשני שאין עיקר השמחה אלא בחופה. ומותיב שיאכלו בסוכה כדין תורה וישמחו חתן וכלה, ומשני שעיקר שמחה שתיקנו חכמים אינה אלא במקום סעודה. ומותיב יעשו החופה בסוכה ומשני אביי ואמר וכו'. הילכך הרי מצוה בידם שהם טרודים בה ואינם יכולים לקיים המצוה האחרת הבאה לידם מחמת שהם טרודים בראשונה שבידם. והלכתא כי הך תנא דהך ברייתא דדריש בשבתך בביתך וכו' דבעי טירדא דמצוה, וחתן לחודיה פטור מק"ש לילה ראשונה. וכן כתב הר"ם בק"ש פרק ד' [ה"א] ומשום דטריד. ושאר בני החבורה חייבין דלית להו טירדא. ומשום הכי מפסיקין מתלמוד תורה לקריאת שמע ולתפלה. וכן כתב הר"ם בתפלה פרק ו' [ה"ח], וחתן וכל השושבינין פטורין מן הסוכה דאית להו טירדא דלא מצו לקיימה כדפרישנא. וכן כתב הר"ם בסוכה פרק ו' [ה"ג]. ושומר המת פטור משום דטריד. וכן כתב הר"ם בתפלה פרק ו' [ה"י]. והא דתניא חתן וכל השושבינין וכל בני החופה פטורין מן התפלה וכו' כותבי ספרים וכו', הנהו תנאי סבירא להו דלא בעינן טירדא דמצוה אלא כל המתעסק במצוה ואפילו לית בה טירדא פטורין מן המצוה, ולית הלכתא כותייהו. והכי פירושא דשמעתא ולית בה שום ספיקא. והכי הוא... ותו לא מידי. וכן תבין דעת הר"ם בכל המקומות שכתבנו.
חתן פטור. מק"ש דטריד. ושאר בני חופה חייבין. כתב רבינו שלמה, ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה ע"כ. איכא מאן דאמר דהלכתא כר' שילא, דהכי תנן בפרק היה קורא [ברכות ט"ז ע"ב], והא דאמרינן התם חתן אם רצה לקרות ק"ש קורא, רצה קתני אבל חיובא ליכא ע"כ. ואית דאמרי דמאי דאמר ת"ק חייבין בק"ש אשושבינין וכל בני חופה קאי אבל החתן פטור אף מק"ש. ור' שילא פליג ואתפלה ואתפילין קאי דכל בני החופה חייבים. כותבי ספרים. ספר תורה. ותגריהם. שקונים מהן למוכרן למי שיצטרך להם. מוכרי תכלת. לציצית.
הולכי דרכים. [ביום פטורין מן הסוכה ביום] דבסוכות תשבו כתיב, כעין ישיבת ביתו, כשם שכל ימות השנה אינו נמנע מלכת לחפציו כך כל ימות החג לא הצריכו הכתוב למונעו בדבר הצריך. פטורין בין ביום בין בלילה. אע"פ שאינם הולכים אלא ביום, משום דטרידי כדפרישנא. ולשון רבנו שלמה משום דטרידי ודואגים במחשבת המצוה ופטורין מן המצוה. ארקתא. על שפת הנהר. שלוחי מצוה אנן. שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא. שומרי גנות ופרדיסין. אין זזים משם. תשבו. דכתיב גבי סוכה הוא כעין תדורו. פירש רבנו שלמה כדרך שהוא דר כל השנה כולה בביתו הזקיקתו תורה שיניח דירתו וידור בסוכה עם מטתו וכל תשמישיו וזה שהוא עומד חוץ לעיר אינו יכול לעשות ולהביא שם חפציו מפני הטורח ע"כ. פרצה קוראה לגנב. משל הדיוט הוא, כלומר אף כאן אם הגנב רואה שיעשה שם סוכתו חושב הרי יש לשומר מקום קבוע ויגנוב ממקום אחר. ופטרוהו דמתעסק בחפציו הוא, והרי הוא כהולך דרכים. כריא דפירי. שאינו שומר כל התחום אלא שומר כרי אחד של פירות ויכול לעשות סוכתו לפני הכרי, להכי חייב למיעבדה שהרי כל חפציו הם בזה הכרי. ולאביי דאמר תשבו כעין תדורו לא מחייב. והלכתא כרבא. והר"ם קיצר בזה, וזהו לשונו, שומרי גנות ופרדיסין פטורין בין ביום ובין בלילה שאם יעשה השומר סוכה ידע הגנב שיש לשומר מקום קבוע ויגנוב ממקום אחר. וזהו טעמו של רבא. ודין כריא דפירי קיצר, אבל מדבריו יוצא. ומשמשיהן. של חולים. בכילתא. שיש לה גג טפח. בקי. זבובים קטנים מויישלונש בלעז. דגירגנא. פירש רבנו שלמה קרקע לבנה שהיו טחין בה קרקעית הסוכה. מצטער. שהסוכה מצערתו, כדפרישנא לעיל.
תרתי או תלת. שתים או שלש פעמים יתן לתוך פיו, מורשלש בלעז. כדטעים בר בי רב. בבוקר כשהולכים לדרשה או לבית המדרש. פירש רבנו שלמה, ודואג שמא ימשכו השמועות, שטועם מלא פיו ושותה ע"כ. והעיקר שזהו כמו כביצה, כמו שנבאר לקמן [כ"ז ע"א]. שמא ירדם. שמא יחטפנו שינה וישן קבע. אבל לא שינת קבע. שמא יפיח בהן. מוסר שנתו. אומר לאחרים אם אישן וארדם העירני. ערבא צריך. שמא אף הוא ישן וירדם. בין ברכיו. דודאי לא ירדם בכה"ג. אין קבע לשינה. כלומר לשמא ירדם לא חיישינן, הילכך בתפלין שרי ובסוכה היינו טעמא דאסור שינת ארעי לפי שאין קבע לשינה, אין בה חילוק בין קבע לארעי, שפעמים שאינו אלא מתנמנם מעט ודיו בכך, הילכך זו היא שנתו ואסור. אבל גבי תפילין דטעמא הוא משום שמא יפיח בהם ולא משום איסור שינה, כי ניים פורתא לא אתי לידי הפחה. פירש רבנו שלמה, דנקיט להו בידיה. לא קבע ולא ארעי, שמא יפלו מידו. ודמנחי ברישיה, ארעי מותר וקבע אסור שמא יפיח, דפריס סודרא, שנתנם אצל מראשותיו ופירס עליהם סודר בין קבע בין ארעי מותר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ע"כ. והר"ם פירש בענין אחר, כמו שנבאר למטה. וראה קרי. צריך לסלקן מראשו בעוד שהקרי עליו.
והרי"ף הביא בהלכות תפלין ברייתא דלא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת ארעי כפשטה, ולא אוקמה בדנקיט להו בידיה. והר"ם כתב בתפלין פרק ד' [הט"ו], תפלין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהן עליו לפיכך אסור לישן בהן, פירוש וזה מפרק במה טומנין [שבת מ"ט ע"א] לא שינת קבע ולא שינת ארעי. אבל אם הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהן שינת ארעי, כיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן. היו תפליו כרוכין בידו מותר לישן בהם אפילו שינת קבע. נראה שפירש הר"ם הא דתניא לא קבע ולא ארעי, מיירי דמנחי ברישיה. והא דתני ארעי ולא קבע, מיירי דפריס סודרא עלייהו ומותר לישן בהן ארעי בכה"ג, ושינת ארעי היא כדפריש ר' יוחנן שמניח [ראשו] בין ברכיו. ולא היתה עמו אשה, כדקאמר ר' יוסי והלכתא כותיה הילדים לעולם חולצין, כלומר אפילו ביום ובשינת ארעי ופריש אביי בילדים ונשותיהן עמהן. והא דתניא בין קבע בין ארעי מיירי שכרכן בידו. וזהו עיקר הפירוש, של פירוש רבנו שלמה מהו "דפריס סודרא"... לפרוס סודרא עלייהו.
<h2>דף כו:</h2>
בקציצה. הוא התפלין עצמן בדפוס שהתפלין נתונים שם. לישן ביום. פירש רבנו שלמה משום ביטול תורה. דמר. דרבה בר נחמני. כדרב. ממנו למד מדת שנתו שהיה ישן ביום כשיעור זה. ורב למדה מרבינו הקדוש, שגדל אצלו. ור' מדוד. כך קבל שכך היתה שנתו של דוד. שיתין נשמין. אלינדא בלעז. רצה מניח. שאין דרך לשמש מטתו ביום ואין דרך גם כן לישן קבע. חולץ. אפילו לשינת ארעי שמא ישן קבע. הילדים. בחורים. לעולם חולצין. אף ביום. בטומאה. קס"ד שמא יראו קרי, שהרהור מצוי בהן. לימא קא סבר. פירש רבנו שלמה ומיבעי לן למעבד כותיה שהלכה [כמותו] דקיימא לן [גיטין ס"ז ע"ב] נימוקו עמו ע"כ. שמא יבואו. והאי ודאי אסור לנהוג בהן [קלות ראש]. עסקניות. ושמא נגעו במקום הטינופת.
אוכל פחות מכביצה. מאכל פחות מכביצה, וקסבר [פחות] מכביצה לא בעי נט"י ולא בהמ"ז, אבל לפניו כל שהו בעי ברכה שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה. מעשה לסתור. בתמיה. [דקתני] אוכלין אכילת ארעי ומייתי הך עובדא דאפילו אכילת ארעי לא אכלו חוץ לסוכה.
<h2>דף כז.</h2>
והא כביצה בעי סוכה לימא תיהוי תיובית דרב יוסף ודאביי. דהא שיעורא דאביי הוא כביצה דאוכל הנאכל בבת אחת ובבליעה אחת הוא כביצה, כדאמרינן פרק [בת]רא דיומא. זוהי גירסת הספרים. ואית דגרסי "לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף", ולא גרסי "ודאביי". ומפרשי דשיעורא דאביי הוא פחות מכביצה. והעיקר כגירסא קמא. ומשני דכביצה [לא בעיא] סוכה ומשום נטילת ידים וברכה הוא דנקט פחות מכביצה, דאי איכא כביצה בעיא נטילת ידים וברכה לאחריה אפילו לרבי יהודה, דדריש ואכלת ושבעת וברכת ואכילה שיש בה שביעה [ואיזו היא זו כביצה]. ומיהו לרבי מאיר דהלכתא כותיה דאמר ואכלת ושבעת בכזית, כזית [בעיא] נטילת ידים וברכת המזון. ואי קשיא למאי דפרישנא למילתיה דאביי הא דפרק יום הכפורים [יומא ע"ט ע"א] אמר רב יהודה כותבת שאמרו יתירה מכביצה ומיתיבי מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהביאו לו לטעום את התבשיל ולר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמר העלום לסוכה ותני עלה לא מפני שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו ואי ס"ד כותבת שאמרו, פי' במשנה, כמוה וכגרעינתה, יתירה מכביצה, השתא שתי כותבות בלא גרעינתן לא הוו כביצה כותבת אחת בגרעינתה מי הויא יתירה מכביצה. והאי פירכא ודאי אליבא דאביי היא, דאילו לרב יוסף אפשר דשתי כותבות הוו שתי ביצים ואפילו הכי פטור מן הסוכה, דשיעורא דרב יוסף הוא תרתי תלת כדפרישנא לעיל, אלא ודאי אליבא דאביי פריך, ומדקאמר שתי כותבות לא הוו כביצה, משמע דאי הוו כביצה מיחייב בסוכה, וקשיא לפירושא קמא דפרישנא דשיעורא דאביי הוא כביצה. תריץ דלרווחא דמילתא הוא דקאמר הכי, דאפילו הוו שתי כותבות [כביצה] או יותר מעט מצי לאקשויי השתא שתי כותבות בלא גרעינתה לא הויין אלא כביצה או יותר מעט, וכותבת אחת בגרעינתה הוי יותר מכביצה. אלא מילתא דפשיטא ליה נקט דפחות מכביצה הוא אכילת ארעי, ולעולם שיעורא דאביי הוא כמו שאדם מכניס בפיו לבלוע, והוא או כביצה או פחות מעט או יותר מעט, כמו שיש ביצה גדולה זו מזו. וכן תבין דעת הר"ם שכתב פרק ששי [ה"ו] ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה אא"כ אכל אכילת ארעי ביצה או פחות מעט או יותר מעט ע"כ. ופסק כאביי וכן פסק הרי"ף, והטעם דבתרא הוא. ועוד דההיא שיטתא דיומא כותיה שייכא כמו שביארנו.
י"ד סעודות. בגמרא מפרש טעמא. אין לדבר קצבה. אם רצה שלא לאכול דבר ושיעור שיחול עליו חיוב סוכה אין אנו זקוקין לו. אבל אם יאכל שיעור לא יאכל אלא בסוכה. ומיהו ודאי אסור להתענות בי"ט. חוץ מלילי י"ט הראשון. בגמרא מפרש טעמא שחובה עליו שיאכל בליל ראשון. ישלים. בשמיני עצרת. ואע"פ שאינה בסוכה. ובגמרא פריך האמר שחייב לאכול י"ד סעודות בסוכה, ובציר להו חדא. מה דירה אחת ביום. כלומר שאוכל פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה. שזהו דרך רוב העולם. אף סוכה. שחייבה תורה לישב שם ז' ימים, צריך שיאכל שם כעין שהוא אוכל בביתו שהוא דר שם כל השנה והיינו י"ד סעודות בז' הימים. ורבנן סברי דלפטרו מאכילה אמרה תורה שישב שם כל שבעה. ואמרה תורה תשבו כעין תדורו דמה דירתו אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, אף סוכה שחייבה תורה לישב שם כל שבעה כעין דירה קאמר, שאם ירצה יאכל ואם ירצה לא יאכל. ומיהו דברי הכל הוא שחייב לישב בה מן התורה כל שבעה. ומשום הכי מברך כל שבעה כל זמן שנכנס לישב בסוכה אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. הכתוב קבעו חובה. ומינה מה התם ליל ראשון של פסח בכזית סגי, אף הכא בליל ראשון של חג אם אכל כזית יצא. וכן כתב הר"ם פרק ו' [ה"ז].
והאמר ר' אליעזר וכו'. אית דמפרשי דהכי מותיב, הואיל ואמר די"ד סעודות חייב לאכול בסוכה, היאך יהיה לו תשלומין בליל שמיני עצרת שאוכל בביתו, שאם אוכל בסוכה לתשלומין דליל ראשון הרי עובר משום בל תוסיף, אלא ודאי בביתו אוכל, ובצרא לה סעודה אחת, שלא אכל בסוכה אלא י"ג סעודות. ואית דמפרשי דלישנא דלא אכל ליל יום טוב הראשון קא דייק. דמדקאמר הכי ולא אמר מי שלא אכל אלא י"ג סעודות משמע שאין החיוב אלא בליל הראשון. וכן עיקר, שאע"פ שאמר חייב מצי למימר אם עבר יש לו תקנה. אמר בריינא. שם חכם. חזר בו. והודה לדברי חכמים שאין לדבר קצבה, ואינו מחויב אלא בסעודת ליל ראשון. ומיהו ר' אליעזר סבר דיש לה תשלומין ורבנן סברי אין לה תשלומין כלל. במאי. משלים לה לרבי אליעזר בי"ט האחרון. אילימא [בריפתא]. בלחם וליפתן וצרכי סעודה שסועד בי"ט הוי תשלומין לראשון. סעודתא דיומיה קאכיל. פירש רבינו שלמה מה היכר יש כאן שתהא לשום תשלומי סעודה ראשונה, הלא דרכו לסעוד היום ע"כ. ואית דמפרשי, סעודת י"ט של ליל שמיני עצרת היא שחייב בה משום כבוד י"ט. במיני תרגימה. פירש רבינו שלמה, לאחר שסלק סעודתו יביאו לפניו פרפראות ומעדנים, כגון פירות וכסנין וקפלוטות מבושלים ע"כ. והעיקר דמיני תרגימה הוא ליפתן. תניא נמי הכי. דמיני תרגימה הויא סעודה לאשלומי. דתניא אם השלים במיני תרגימה יצא. מהא אתינן לסיועיה לרבא בפרק יום הכפורים [יומא ע"ט ע"ב], דאמר פירי לא בעו סוכה. והכי גרסינן התם, נימא מסייע לפיכך אם השלים במיני תרגימה יצא ואי ס"ד פירי בעו סוכה ניתני אם השלים בפירות, ומשני מאי מיני תרגימה נמי פירות ואיבעית אימא באתרא דלא שכיחי פירות.
איכא מאן דאמר מדקאמר התם ואי ס"ד פירי בעו סוכה, ש"מ דהאי לפיכך אם השלים וכו' מי"ד סעודות דקאמר ר' אליעזר קודם חזרה שחייב לאכול בסוכה קאמר, דאי מהשלמת סעודה דליל ראשון ואחר חזרה אמרה, מאי קא מסייע ליה לרבא. אלא ודאי קודם חזרה אמרה, ולאשלומי י"ד סעודות של סוכה הוא דקאמר, ואפילו הכי קא מייתי הכא ראיה מינה לאחר חזרה דמודה ר' אליעזר שאינו חייב אלא בסעודת ליל ראשון הויא השלמה מיני תרגימה. דאי לסעודת י"ד של סוכה הויא סעודה, הכי נמי מיני תרגימה הוי סעודה לתשלום סעודת ליל ראשון. וקסבר מריה דהך סברא שיש הפרש בין סעודת ליל ראשון דמודה ר' אליעזר אחר חזרה, ובין י"ד סעודות דקאמר ר' אליעזר קודם חזרה, דאותן י"ד סעודות יוצא בהן אם יאכל י"ד סעודות מכל מה שחייב סוכה. ומשום הכי קאמר דהאי דמותיב "ואי אמרת פירי בעו סוכה ליתני אם השלים בפירות" הוא לדעת ר' אליעזר קודם שחזר בו, אבל לאחר חזרה דסבירא ליה שאינו חייב לאכול אלא ליל ראשון כדגמר מחג המצות, אינו יוצא ידי אותה סעודה אלא בדבר שאדם קובע סעודתו עליו כגון פת, וקסבר דהוא הדין למיני תרגימה. ומשום הכי קאמר דההיא קושיא דאי אמרת פירי בעו סוכה וכו' לא מצי לאקשויי אחר חזרה, דלעולם אימא לך פירי בעו סוכה, ואפילו הכי לא מצי לשלומי לההיא סעודתא בפירות שהרי אין אדם קובע סעודתו בפירות. וזה אינו דאי ר' אליעזר גמיר לכולא מילתא דומיא דחג המצות, ליבעי פת ולא ליפוק בתרגימה דומיא דהתם, ואי לאכילת דבר שהוא חייב בסוכה גמיר שפיר מותיב ואי סלקא דעתך פירי וכו'. ועוד מאין לנו דמיני תרגימה אדם קובע סעודתו. והעיקר הוא דההיא ברייתא דאם השלים במיני תרגימה יצא דקאמר רבי אליעזר, איירי בין קודם חזרה להשלמת י"ד סעודות בין לאחר חזרה ולהשלמת ליל ראשון, ואפילו לאחר חזרה פליגי רבנן ור' אליעזר בתרתי, בעיקר הסעודה ובתשלומין. רבנן סברי שחייב בסעודת ליל ראשון דומיא דחג המצות מה להלן לחם אף כאן לחם, ואין תשלומין לאותה סעודה. ור' אליעזר סבר מה חג המצות חייב לאכול מצה בליל ראשון אף בחג הסוכות חייב לאכול בליל ראשון דבר שחייב סוכה. ומשום הכי מותיב ואי אמרת פירי בעו סוכה וכו' ומיירי אפילו לאחר חזרה. והלכה כרבנן. וכן תבין דעת הר"ם שכתב פרק ו' [ה"ז] אכילה בלילי י"ט הראשון חובה אפילו אכל כזית פת יצא. ושמעינן מההיא שיטה דהתם, דלרבא פירי לא בעו סוכה מיני תרגימה בעו סוכה, והוא שיצאו מכלל אכילת ארעי דהיינו יותר משיעור כביצה בריוח. דלרבא הא מילתא הויא סייעתיה. ותרגימה הוא דבעיא סוכה, הא פירי לא בעו סוכה. והנהו שינויי דשנינן דמשמע דאפי' פירי בעו סוכה דחייתא אינון ולא סמכינן עלייהו, והלכתא כרבא. וכן תבין דעת הר"ם שכתב פרק ו' [ה"ו] ומותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה. הרי פסק שמותר לאכול פירות חוץ לסוכה. ובהלכות חמץ ומצה גבי אבל מתבל הוא במיני תרגימה [פסחים ק"ז ע"ב] כתב סוף פרק ו' [הי"ב], אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות ולא ימלא כריסו מהם. הרי כלל ירקות במיני תרגימה. וכאן לא זכר אלא פירות נראה דעתו בודאי דפירות הוא דפטירי מסוכה, הא שאר מיני תרגימה כגון ירקות וליפתן אחר חייבין בסוכה אם יצאו מתורת אכילת ארעי. אפוטרופוס. ממונה על שלו ורב ביתו שנשק"ל בלע"ז, וישראל היה וקודם חזרה הוה. פרפראות. וש"מ נמי דפרפרת בעי סוכה ורבנו שלמה פירש מעדנים הפותחים את בני מעיים להיות לבו משוך אצל הפת ויאכל ע"כ. מסוכה לסוכה. לאכול היום בזו ולמחר בזו. ביטל וכו'. אפילו מימים שעברו עליו למפרע.
<h2>דף כז:</h2>
ואין עושין. מי שלא ישב בסוכה י"ט הראשון. פשיטא. דהא סוכת שבעה היא שהרי עשה זו מעי"ט. רבינו שלמה גרס מ"ד הך אחריתי היא ואינה לז' קמ"ל. פירוש שתשלומי ראשונה היא הואיל וישב בה בי"ט ראשון. והלכה כחכמים. למעוטי גזולה. כגון שעשה סוכתו בראש העגלה וגזל העגלה והסוכה. כדאיתא בריש לולב הגזול [ל"א ע"א]. כיון דאמרי עושין סוכה בחולו של מועד. ואפילו מי שנתחייב קודם לכן ולא עשאה, תו לא איצטריך קרא לריבויינהו דלא מחייבי ערב י"ט דכל דכן הוא. והלכה כחכמים. בלוד. פירש רבנו שלמה מעי"ט הלך לשבות אצלו. אינך וכו'. שאי אתה עומד עם אשתך ברגל. העצלנים. אע"פ שאינם מתעכבים בשביל הרגל. דאזיל ואתי ביומיה. פירש רבנו שלמה על ידי עירוב או שהוא תוך התחום חייב להקבילו, שחוזר ומשמח שמחת החג עם אשתו. נראה שפירש חייב אדם להקביל ברגל בי"ט דומיא דשבת דקרא, אבל אם אינו יכול לחזור לביתו בו ביום ונמצא שלא יהא ברגל עם אשתו לא. מהו שאפרוש עליה סדין. שלא יככה השמש. מוסיף על אהל ארעי בשבת מי אסור או מותר. אין לך כל שבט וכו'. השיאו לדבר אחר, מפני שלא אמר מעולם דבר שלא שמע מרבו. שופט. מושיע [את] ישראל. אותן שהיו משמת יהושע ועד שמואל שמשח שאול למלך. כתב רבנו שלמה יהושע מאפרים, אהוד מבנימין, גדעון ממנשה, הרי מבני רחל, שמשון מדן, ברק מקדש נפתלי, הרי מבני בלהה, אבצן זה בועז מיהודה, עלי מלוי, תולע מיששכר, אילון הזבולוני. אלו מפורשין, אבל עתניאל ויפתח ושמגר ויאיר לא ידעתי שמות שבטיהם. ומראובן ושמעון וגד ואשר לא מצאתי מפורש ע"כ. הגיעה חמה. מתפשטת ומתקרבת אצלם. על פי נביאים. שאול ודוד על פי שמואל. ויצא. ולא רצה להתיר הדבר. לא מפני. כלומר לא הפליגו בדברים אלו מפני שלא רצה ללמדו תורה, אלא שלא שמע בזה דבר מרבו. [היכי עביד הכי]. היאך הניח שבת שבתוך הרגל את סוכתו, שהרי הוא היה דר בלוד. רגל אחר היה. כגון עצרת, והיו יושבין בסוכה בשביל צל. ותפשוט ליה מדידיה. דלא יפרוס עליה סדין, דהא איהו ס"ל דאסור להוסיף באהל עראי.
<h2>דף כח.</h2>
התם מבטיל ליה. להאי פקק לגבי חלון וחשיב ליה מן הכותל עצמו, הילכך הוי מוסיף. אבל סדין אנן סהדי דלא מבטל ליה לגבי סוכה הילכך לא פשיטא ליה דליהוי מוסיף. וקיימא לן כרבנן דאמרי מותר להוסיף באהל ארעי תחלה בשבת, הילכך אפילו מבטיל ליה מותר. ואיכא מאן דאמר דכיון דאינו קשור ואינו מתוקן אוהל ארעי בתחלה הוא ואפילו לרבנן אי מבטיל ליה אסור. וקמא עיקר. אינן אלא מפי השמועה. בתמיהא. הזקקתוני. כלומר מעתה תזקיקוני לומר שאגיד לכם את מדותי וזו אחת מהן. שיחת חולין. דברי הבאי ושחוק. בלא תורה. בלא גירסא, שהיה שונה תמיד. שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים שיחת דקלים. כתב רבינו שלמה לא ידענא מאי היא. נשרף. כתב רבינו שלמה שהיו מלאכי השרת מתקבצים ובאים לשמוע דברי תורה מפיו ע"כ. ואמת. כי היה בעל שכל זך ומחשבה כוזבת לא תבלבלהו. משם ראיה. בתמיהא. ובפ"ק [ג' ע"א] אסיקנא דבתרתי פליגי, והלכה כב"ש בתרוייהו. נשים ועבדים וכו'. בגמרא מפרש. אזרח. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. ואי כתיב אזרח לחודיה הוה משמע כל תולדות ישראל אנשים ונשים הבאים מאותן אזרחים, כתב האזרח המיומן שבאזרחים להוציא הנשים. לרבות הקטנים. לקמן רמינן מתניתין עלה. בעינוי יום הכפורים הילכתא. הא דעינוי שחייבות והא דסוכה שפטורות, כך היא הלכה למשה מסיני, ואסמכינהו אקרא. חד ממשמעותא. דה' דהאזרח משמע או ריבוי או מיעוט. ואידך. הוא סמך בעלמא. ובעי הי קרא והי הילכתא. איזה מהם הוא משמעות הפסוק ואיזה הוא סמך בעלמא להלכה למשה מסיני.
<h2>דף כח:</h2>
לעולם סוכה לפטור הלכתא נינהו. דקרא חיובא משמע דה' לרבויי נשים משמע ס"ד אמינא וכו'. והשתא דאמרת סוכה הילכתא. דנשים פטורות דה' ריבויא הוא, ה' דהאזרח מאי אתא לרבויי. לתוספת עינוי. שאף נשים חייבות בתוספת עינוי. הילכך הואיל ומיעט דאפילו לאנשים אין עונש ואזהרה בתוספת עינוי, כדדרשינן בספרא [תו"כ פ' אמור] על עצמו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על תוספת עינוי, כמו שביארנו בי"ט, אימא לא נחייבו נשים בתוספת עינוי כלל, קמ"ל ה' דהאזרח. שהגיע לחינוך. שהגיעה שעה לחנכו במצות. חייב בסוכה. מדרבנן כדמפרש, והיינו קטן שאינו צריך לאמו. ואינו קורא אימה גרסינן. ומותיב גדול נמי קורא אימה כשניעור. ומשני ואינו קורא אימה אימה. שדרך הקטן לשנות לקרותה עד שתבוא אליו. וכתב הר"ם פרק ו' [ה"א] דהיינו כבן חמש כבן שש. מעשה לסתור. דהא קטן הצריך לאמו הוא. קבע. להיות עיקר דירתו בה. לפנות. ממנה ולירד. משתסרח. משתתקלקל. המקפה. כל תבשיל עב קרי מקפה. משל. כלומר גשמים היורדים בחג הם סימן קללה. ושפך. בגמרא מפרש מי שפך למי. ומשנן. קס"ד סובר תלמודו ומדקדק בטעמי הדברים. מקרא ומשנה. מקרא שבכתב ומשנה שהיא שגורה בפיו. תנויי. דהיינו סברת התנאים ודקדוק טעמיהם יכול לעשות חוץ לסוכה. פירש רבינו שלמה שמצטער בדבר ומצטער פטור מן הסוכה והאויר יפה לו להרחיב דעתו ע"כ, והטעם הוא כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. וקס"ד דתנויי היינו משנן. למיגרס. תרי גוני שינון איכא, למיגרס גמרא הסדורה בפיו בעי סוכה וזהו משנן דאמרינן לעיל.
<h2>דף כט.</h2>
כי הא. דבשמעתא נמי איכא ריהטא בלא טרחא ואיכא עיונא דהוי טירחא בסברא מה טעמו של דבר ואם יש להשיב כלום בדבר. מאני משתיא. כוסות. במטללתא. יעמדו, שאינם מאוסים. מיכלא. קערות לאחר שאכלו יוציאם חוץ לסוכה, שהם מאוסים חצבא. כד של חרס. ושחיל. דלי של עץ. שרגא. פירש רבינו שלמה נר של חרס שקורין קרודול. והר"ם [פ"ו ה"ה] פירש מנורה. סוכה קטנה. של שיעור מצומצם דהיינו שבעה, לא יניחנו בתוכה. של גריסין. שממהרת להתקלקל במטר מועט. צוואתא. קסמין של סוכה היו נושרין על המאכל. משתסרח. ומפני הקסמין אינו מתקלקל האוכל. דאנינא דעתאי. שאני איסתניס ולא אוכל דבר מאוס. וזה הביא הרי"ף. והר"ם השמיטה, ואולי כלל זה בכלל מצטער. אין מטריחין אותו. להפסיק סעודתו ולעלות עד שיגמור. עד שיאור. דהיינו עד שיעלה עמוד השחר. או עד שיעור. משנתו הא אם הקיץ בחצי הלילה יקום ויעלה ויישן בסוכה. עד שיעור ויעלה עמוד השחר. פירש רבנו שלמה, ועל כרחך עד שיעור הוא דתניא בה דאם כן מאי ויעלה עמוד השחר. תרתי. בתמיהא, דברים אלו סותרים זה את זה. עד שיעור משיעלה עמוד השחר. אבל אם נעור קודם שיעלה עמוד השחר אין מטריחין אותו לעלות, וכן אם עלה עמוד השחר וישן עדיין אין מקיצין אותו לעלות. ולשון הר"ם פרק ו' [ה"י] אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר. והרי"ף גריס עד שיאור משיעלה עמוד השחר. מי שפך למי. כלומר שפיכת הקיתון מאי היא, או ישיבת הסוכה או ירידת הגשמים. שאם רבו שפך לו הקיתון הרי הוא עובדו כראוי, ועם כל זה שפך לו רבו הקיתון שאין רצונו שישמשנו ואפילו שימוש נאה. כך הסוכה נעשית לשמה וצריך שיפשפשו במעשיהם. או העבד שפך הקיתון, שלא שימשו שימוש נאה, כך זו המצוה לא עשו לשמה, ומפני שקילקלו במצוה זו ארע להם כך. אי אפשי. וצריך שיפשפשו במעשיהם. פנס. לנטרנא בלעז. ומשום דאיירי הכא בסימני קללה נקטה. מלומדים. שהשם נפרע מהם מעט מעט, לפיכך יש להם לדאוג יותר משאר האומות. לסופר. מלמד תינוקות. בשביל ד' דברים. פירש רבינו שלמה, לא שמעתי טעם בדברים. כותבי פלסתר. שטרות מזויפים. על משהי שטרות. פירש רבנו שלמה, כדי לחזור ולגבות פעם אחרת. מלוי ריביות. שמלוין לישראל בריבית. ואמרינן בבבא (בתרא) [מציעא] [ע' ע"ב] מרבה הונו בנשך ובמרבית לחונן דלים יקבצנו כגון שבור מלכא, פירוש שהיה חונן בני עניים גוים. לתמהון. שכלים מאליהם.
<h2>דף כט:</h2>
כובש. דוחקו בלך ושוב. עושק. לגמרי, גוזל שכרו. גסות הרוח. שמתגאים על אחיהם מחמת עשרם.
הגהה. גם בזה טעיתי כי נקטם ראשו אינו מלמד על חסרון השדרה למשהו לא מראשו ולא משאר מקומות לפי שאין דומין זה לזה, וכללו של דבר כי החסרון אינו פוסל בשדרו של לולב כלל אלא א"כ חסר רוב עוביו ורוב הקיפו דהו"ל כמי שנשבר, וכן לכל הפסולין ששנו חכמים באתרוג ולא שנו בלולב אינן פסולין בו, כגון ניקב וחסר כל שהוא וחזזית ונקלף ולבן הכושי ומנומר, וכן אותן הפסולין שנאמרו בלולב ולא נאמרו באתרוג כגון כפוף סדוק כווץ עקום כולן אינן פסולין באתרוג, וראיה לדבר סדוק שהוא כשר בלולב והוא דלא עביד כי המנק, ובאתרוג פסול כסתם מתניתין ואע"ג דלא עביד כי המנק. ע"כ
הלכות לולב לראב"ד
השגות הרמב"ן
מגן אבות למאירי על השגות הרמב"ן
הלכות לולב לראב"ד
אמר אברהם ב"ר דוד ז"ל מפני שראיתי בהלכות לולב דברים סתומים שלא הושבו בגמרא כל צרכן, גם הרב ר' יצחק ז"ל לא פירש אותם בהלכותיו, ויש דברים שפסק בהם ודחה כל הסוגיא וסתם כל המשנה שלא בראיה, ואנן ברחמי שמיא נתבררו אצלנו הדברים מן התוספתא ומן הירושלמי ומקצתם מן הגמרא. ובראש השכל הברור האמיתי הוא הבורר הוא הזורה הוא המדקדק, וראש על כל הראשים הוא הבורא יתעלה המלמד לאדם דעת, בשמו אחל, ועזרו איחל. והנה אכתוב לך כל הספקות שנסתפקו אצלנו בעניני הלולב, ואחר נשוב לבאר אותן על ראשון ראשון ואחרון אחרון, אבל תחלה אכתוב הדברים שהשבתי על פסקי הרב ז"ל והדברים אשר לא השויתי עמו בהם.
ענין יבשות לולב
תנינן במתני' לולב הגזול והיבש פסול, ואמרינן בגמרא קא פסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא ביו"ט שני, בשלמא יבש בעינן הדר וליכא, אלא גזול אמאי, בשלמא יום ראשון כתיב לכם משלכם, אלא יו"ט שני אמאי, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה כדכתיב והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מה פסח דלית ליה תקנתא אף גזול כו', ופליגא דר' יצחק בר נחמני דאמר משמיה דשמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון, אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. והרב ר' יצחק ז"ל לא הזכיר בהלכותיו מכל זה כלום ולא פסק הלכה כמי, אלא שכתב המשנה כמו שהיא. ונראה דהכי ס"ל דל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני פסול כדקא פסיק ברישא דגמ', דאי כשמואל ס"ל הוה מייתי לה להא דשמואל דקא מפליג במתני', וכך נראה לי דהכי הלכתא, חדא דסוגיא דגמרא הכי הוא כדאמרינן קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני, ועוד דר' יוחנן ור' שמעון בן יוחאי וריש לקיש הכי סבירא להו, ושמואל יחידאה הוא, ורב נחמן בר יצחק נמי סייעיה [נ"א, אותביה] להאי מימרא ממתני', ואע"ג דפריק לה שמואל ההיא שנויא הוא ולא סמכינן עליה.
מיהו דוקא בגזול, אבל בשאר פסולי כולהו ביום ראשון הוא דפסילי אבל בשאר יומי כשרין, ולדידן דאית לן תרי יומי ביום ראשון ושני פסולין ובשאר ימים כשרים כדאמרינן [ל"ו ע"ב] באתרוג חסר דר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה ביו"ט שני. וגרסינן בירושלמי [פ"ג ה"ו] עלתה חזזית על רובו וכו' ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום ראשון בלבד, ואע"ג דמריה דשמעתתא שמואל הוא ולא סבירא לן כותיה בגזול, בשאר פסולין מיהא סבירא לן כותיה דלא אשכחן מאן דפליג עליה, ועוד דסוגיין כותיה בשאר פסולין כדאשכחינן בחסר. אבל עבות ושאינו עבות מינא אחרינא הוא ועבות בעי בכולהו יומי, דההוא לאו מהדר אתי, אלא מגופיה דכתיב ביה עץ עבות, ושאינו עבות מינא אחרינא הוא דכתיב [נחמיה ח', ט"ו] צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות. ושאר פסולין דאתו מהדר, יום ראשון בלחוד קא קפיד קרא אבל בשאר ימים לא.
ואי קשיא לך הא דאקשינן בגמרא בשלמא יבש הדר בעינן בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני אלא גזול וכו', אלמא בכולהו יומי בעינן הדר, איכא למימר דהאי דקא מקשי הכי סבירא ליה מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו, והכי מקשו ליה בשלמא יבש איכא למימר קסבר תנא דידן מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו, והאי דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים על הדר שכתוב לפניו קאי, וביום הראשון נמי דכתיב בקרא על לכם קאי דכתיב לפניו ולא על הדר דכתיב לאחריו, הלכך בכולהו יומי בעינן הדר, אלא גזול אמאי והלא ודאי אינו נדרש אלא יום ראשון בלבד, מיהו מסקנא דמילתא מקרא נדרש לפניו ולאחריו וביום הראשון על לכם שהוא לפניו ועל הדר שהוא לאחריו, וגזול היינו טעמא דפסול בשאר יומי משום דהוי מצוה הבאה בעבירה.
והא דאמרינן גזול פסול, גרסינן עלה בירושלמי [פ"ג ה"א] מה פליגין בשגזלו משופה אבל גזלו ושפהו דמים הוא חייב לו, ומתחזי לן דאפלוגתא דשמואל [ור"י] קאי דפליגי בגזול ביום שני, דהיכא דגזלו ושפהו כשר משום דקנייה בשינוי ואין לו אלא דמים, ואין כאן משום מצוה הבאה בעבירה, ואע"ג דקיימא לן בעלמא יאוש כדי קני ואפ"ה לענין מצוה אי נמי לענין קרבן פסול משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, התם הוא דאיתא לגזילה בעינא אבל הכא כיון דאישתני אישתני. ודין היבש כדין הגזול, אכתוב בסוף.
ענין נקטם ראשו של הדס
עוד שנינו במשנתינו [ל"ב ע"ב] הדס הגזול והיבש פסול וכו' נקטם ראשו נפרצו עליו פסול. וכתב הרב ר' יצחק ז"ל הא מתני' ליתא דהא איפסיקא [ל"ד ע"ב] הלכתא בהדיא כר' טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומין כשרים. ואנן לא חזינן להא מילתא כלל, חדא דהא סתמא הוא, והא גבי הלכתא פסיקתא קתני לה ועוד דכולה סוגיא דשמעתא כי הא סתמא אזלא, ועוד דקטומין דקאמר ר' טרפון ור' ישמעאל לאו כקטומין דרישא נינהו, תדע דהתם קרי ליה נקטם ראשו והכא קרי ליה קטומין סתמא, ועוד דהכא קרי להו קטומין והתם בגמרא דבני מערבא [פ"ג ה"ד] קרי להו דליות, וכן בספרא [פ' אמור]. והכי איתא להא מילתא התם, ר' ישמעאל דריש פרי עץ הדר אחד כפות תמרים אחד ענף עץ עבות שלשה וערבי נחל שתים, שתי דליות ואחת שאינה קטומה, ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין, ר' אבא בר ממל בעי קומי ר' אמי היאך מה דמרבה ר' ישמעאל בהדס כך ירבה בשאר מינים, א"ל מיסבר את סבר על דר' ישמעאל קטום הדר והא תנינא ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין ולית איניש אמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמיתא, ר' חגי בעי קומי ר' אסי מה בא ר' טרפון להוסיף על דברי ר' ישמעאל, אמר ליה ר' ישמעאל לא סבר קטום הדור ור' טרפון סבר קטום הדור, הנה זאת הסוגיא כאשר היא בירושלמי, והחכם אשר עיניו בראשו יבא ויראה כי הקטומין שאמרו ר' טרפון ור' ישמעאל אינן כקטומין ששנינו בראש המשנה, חדא דהא קרי להו התם דליות, ועוד איך יוכל אדם לפרש הסוגיא כולה על דרך אותן קטומין.
אבל אני אפרש את הסוגיא על בירור, ומתוך הפירוש שלי יתברר לכל מבין שאין לנטות ממנו ימין ושמאל, גם יתברר ממנו שאין הקטומין שלהן דומה למשנתינו, וכך הוא פירוש הסוגיא, כי היו ר' אבא בר ממל ור' חגי סבורים לומר שתי דליות דקאמר ר' ישמעאל לשבח קאמר ובמילתיה דר' ישמעאל לא תני אפילו כאשר כתבתי למעלה, והכי איתא בסיפרא במילתיה דר' ישמעאל שתי דליות ואחת שאינה קטומה, ור' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין, וקסברי ר' אבא בר ממל ור' חגי כי הדליות שהזכיר ר' ישמעאל לשבח קאמר כי הם הענפים העליונים והרכים והם שבח ההדסים, ובמשנתינו קראן קטומין כדכתיב [יחזקאל י"ז, ד'] את ראש יניקותיו קטף, ועל כל דבר שנשבר כשהוא רך נקרא קטיפה, ועל כל דבר קשה נקרא שבירה, וכן הוא אומר [שם פס' כ"ב] ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה ונתתי מראש יונקותיו רך אקטוף, והנה ר' ישמעאל בעי שיהיו שני ההדסים מן הענפים העליונים הרכים, והשלישית אע"פ שאינה קטומה כלומר אע"פ שאינה רכה אלא שנשברת מן הקשה שבה, כך היה דעת אלו המקשים, ומשום הכי אקשי ליה ר' אבא בר ממל לר' אמי כמה שהיה ר' ישמעאל מרבה בהדרם של הדסים כך ירבה בהדר של שאר המינין, ויהיה הלולב קטום מראש היניקות וכן בערבה, והשיב לו ר' אמי וכי סבור אתה שקטום שאמר ר' ישמעאל לשבח ההדס ולרבות הדרו והתנינן ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין, ואם קטומין לשבח הוא כדקא סברת מאי אפילו, דמשמע דהוא מודה בשנים קטומין, אטו מישתעי איניש הכי דלימא ר' ישמעאל בהדר בשנים סגי ליה ואמר ליה ר' טרפון אפילו בהדר בשלשה נמי סגי ליה, אלא ודאי קטומין דקא אמרי לאו לשבח הוא כדקא סברת, וכן שאל ר' חגי קומי ר' אסי משום דהוה סבירא ליה כר' אבא בר ממל דלשבח קאמר וקשיא ליה מאי אפילו דקאמר ר' טרפון ומה בא להוסיף על דר' ישמעאל וכו' כאשר פרשתי, וחזר ר' אסי ופירש לו דלאו לשבח קאמר אלא לגרע, דר' ישמעאל לא סבר קטום הדור, ושאינו קטום הוא ההדור, משום הכי בעי שיהא אחד מן ההדסים שאינו קטום כדי לקיים בו הדר, ור' טרפון סבר אפילו קטום הדור הוא.
עכשיו יש לנו לפרש מה הוא הגריעות של דליות והשבח של אינה קטומה, ונאמר כי הדליות דקאמר ר' ישמעאל ה"ק אפילו לא יהיה הגזע שלם אלא שיקטום פארה מכאן ופארה מכאן נחשוב אותה כשני הדסים, אבל באחד צריך שיהיה כולו שלם ולא קטום מן הגזע אלא כל הגזע שלם עם פארותיו וזהו הדרו, וכיון דמקיים הדר בחד מינייהו שפיר דמי, ור' טרפון סבר אפילו כולן קטומין פארה מכאן ופארה מכאן ולא יהיה שם גזע שלם עם פארותיו הדר קרינא בהו, וזהו אפילו דקאמר ר' טרפון. ובגמרא דילן [ל"ד ע"ב] מקשה ר' ישמעאל מאי סבר אי שלמים בעי ניבעי נמי כולהו שלמים, כלומר אי ס"ל דאינו הדר אלא א"כ הגזע כולו שלם לבעי נמי כולהו שלמים דהא הדר אכולהו קאי, ואי לא בעי שלמים כלל כלומר דאפילו פארה מזה ופארה מזה הדר הוא אפילו חד שלם נמי לא ליבעי, ואמרינן חזר בו ר' ישמעאל כלומר ודאי דהכי סבירא ליה דאפילו פארה מזה ופארה מזה הדר הוא, וכי בעי חד שלם להדור מצוה קאמר, וקבלה היתה בידו בחזרת ר' ישמעאל מדבריו. ור' טרפון מיקל מכולהו ואפילו מדר' עקיבא מ"ט תלתא קטימי שכיחי שהן עבות וחד דלא קטים לא שכיח שהוא עבות כולו, וכן הוא הדבר שתמצא פארה אחת בפארות הגזע שהיא לבדה עבות והשאר אינן עבות, ולא תמצא גזע אחד אפילו באלף שיהא הוא וכל פארותיו עבות, זהו פירוש השמועה על נכון. וגם מדברי רבי עקיבא נמי יתברר זה הפירוש מדאמרינן לדעת ר"ע דחד ולא קטים לא שכיח, ואם בנקטם ראשו הוא כדברי המפרשים היכי אמרינן לר"ע חד ולא קטים לא שכיח והא שכיחי טובא, אלא ש"מ כדפירשתי. ולעולם הלכה כסתם משנתינו שאם נקטם ראשו פסול והוא ראש הפארה משום דלאו הדר הוא, והנוטה מזה הדרך נוטה מדרך השכל.
מיהו בעינן כוליה שיעוריה דהדס שיהא עבות למצוה או רובו לעיכובא, ממאי מדאקשינן בגמרא לרבי טרפון דאמר הדס באמה בת חמשה טפחים השתא עבות תלתא לא משכחינן באמה בת חמשה מיבעיא, אלמא בעינן כוליה שיעורא דהדס עבות, דאי לא מאי קושי יש בעבות בין מציאת שלשה לחמשה, ועוד מי לא משכחינן הדס בת שלשה טובא, אלא ודאי בעבות קאמר דלא משכחינן שיהא כל השלשה טפחים עבות וכל שכן חמשה טפחים, ועוד הדס דומיא דלולב וערבה מה התם בעינן רוב עלין שלהן בהכשר כדבעינן למימר קמן, אף הדס נמי בעינן רוב עלין בהכשר, ואין הכשרו של הדס אלא בעבות כדכתיב וענף עץ עבות, ותו לא מידי, הילכך למצוה ודאי בעינן כל הג' טפחים, ואם אין אלא הרוב עבות כשר, כדבעינן למימר קמן מדנשרו מקצת עליו כשר ברובו, ה"ה נמי אי הוה מיעוט שאינו עבות כשר, דלא גרע מהיכא דנשרו.
יש מי שאומר ובלבד שתהא עבותו בראשו, כדאמרינן לקמן [ל"ג ע"א] בהדס שיבשו עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין דבעינן שיהא בראש כל אחד ואחד, ולי נראה דלא בעי עבות בראשו ולא דמי להדס שיבשו עליו, דהתם משום הדר הוא וכיון דכולן יבשין אם לא נשתיירו שלשה בדי עלין לחין בראשן לא הוי הדר, אבל הכא משום עבות ובעינן רובו עבות, וכיון דרובו עבות אע"פ שאין ראשו עבות הא מקיים ביה עבות בכוליה.
ענין נפרצו
עוד כתב הרב ר' יצחק ז"ל בענין לולב דאמרינן נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר, ומפרש בגמרא [ל"ב ע"א] נפרצו דעביד כחופיא נפרדו דאיפרוד איפרודי, וכתב הרב ז"ל דעביד כחופיא כגון שנתקו ההוצין מן השדרה והן תלויות בה שהיא כעין שבירה, שההוצין כשנחתכין מן השדרה נקראין חופיא, כדגרסינן בהגוזל קמא [צ"ו ע"א] הוצי ועבדינהו חופיא קנה, זהו פירוש הרב ז"ל. הנה רצה לומר כשנחתכין מן השדרה לגמרי נקראין חופיא וכשהן נתקין ותלוין בה נקראין הוצין, כדגרסינן התם האי מאן דגזל לולבא מחבריה ועבדינהו הוצי קני הוצין ועבדינהו חופיא קני, והיינו דאמרינן הכא דעביד כחופיא ולא קאמר דעביד חופיא, כלומר קרוב הוא לשבירה דהיינו חופיא אבל אינה שבירה ממש, זהו דעת הרב ז"ל.
אבל קשיא לי מ"ט לא אמר עביד הוצי שהרי כשנתקין מן השדרה ותלויין בה נקראין הוצי כדאמרינן, ונראה לי שכל זמן שהם מחוברין בשדרה לולבא מיקרי ע"ש הלולב, אבל כשנחתכין לגמרי נקראין הוצי, וכשההוצי נחתכין עוד ברחבן אחד לשנים ושנים לארבע לאורך ההוצין נקראין חופיא על שם שעושין מהן חפוי כלים והמניפות, גם עושין מהן שרשרות לתלות בהן כל דבר, וזהו שאמרו חופיא ועבדיה שישורא לא קני משום דהוי שנוי החוזר לברייתו.
וזה הוא שנסתפק לרב פפא דאיבעיא ליה נחלקה התיומת מהו, כלומר הא דקתני נפרצו עליו פסול פשיטא דעביד כחופיא היינו נפרצו אע"פ שהוא מחובר לשדרה כל צרכו פסול, ונפרדו דקאמר כשר נמי פשיטא לי דהיכא דאיפרוד איפרודי ההוצין מהדדי היינו כעין חרותא וכשר, אלא הא איבעיא לי אם נחלקה התיומת והוא גב ההוצא שמחבר שני דפ[נ]י ההוצא אם נחלק אותו הגב מהו, מי מדמינן ליה לנפרצו דפני ההוצין ופסול, או דילמא לנפרדו מהדדי מדמינן ליה וכשר, ואפשיטא לחומרא ופסול. הנה זהו פירוש דעביד כחופיא והוא נכון וישר.
מעתה היכא דנתקו ותלויין בשדרה צא ובקש מאין לנו שהוא פסול, ויש לומר אם היו מחוברין בשדרה כדי שיוכלו לחיות עמה שלא יתייבשו במחובר הרי הוא כשר, ואם לאו פסול, אבל הדרך הנכון אם נתקו מן השדרה ברובן במקום חבורן בשדרה אז הוא פסול מפני שהן כשבורות לגמרי, ואם לא נשבר מקום חבורן ברוב אע"פ שתלויות למטה כשרות משום דאיפשר לאגדן ולהעמידן כדרכן.
ענין נטלה פטמתו
הא דתנן גבי אתרוג [ל"ד ע"ב] נטלה פטמתו פסול גרסינן עלה בבני מערבא [ירושלמי פ"ג ה"ו] תמן אמרין שושנתו ר' יצחק בן אלעזר אמר פיקא, ופי' הרב ר' יצחק ז"ל פטמתו דד של אתרוג והוא חוטמו כדתנן [עוקצין פ"ב מ"ג] הפיטמא של רמון והיא שושנתו, רצה לומר מקום שושנתו כי השושנה ודאי אינה מעכבת, גם אותו הדד כמו כן יש הרבה שאין להם ואינה מעכבת, אבל אם היתה לו וניטלה הימנו על זה שנינו פסול, דהכי תנן ניטלה פיטמתו פסול, והוא פי הדד כדתנן [נדה מ"ז ע"א] משתשחיר הפיטמת והוא חודו של דד. ומאן דאמר בוכנתו הוא העץ שנתלה בו שנכנס בתוכו ודומה בו כבוכנא באסיתא, והיינו פיקא דגרסינן בירושלמי, וקרי ליה פיטמתו על שם בוכנא של פטמין, ונראה לי דמ"ד פיקא כ"ש מקום שושנתו, ומ"ד שושנתו אבל בוכנתו כשר מפני שאינו גוף האתרוג, מיהו קי"ל כמ"ד אפילו בוכנתו פסול, חדא דבגמרא דילן ליכא פלוגתא, ועוד דהא דר' יצחק בן אלעזר מתניתא היא ופליגא אמימרא דאמוראי וקי"ל כמתניתא.
והא דתנן נמי גבי אתרוג נקלף פסול, אמרינן עלה בגמ' [ל"ה ע"ב] האי אתרוגא דאיגליד כאהינא סומקא כשר, ואקשינן עלה והא אנן תנן נקלף פסול, לא קשיא הא בכולה הא במקצתה, בכולה פסול במקצתה כשר, והאי בכולה דקא אמרינן איכא למימר לאו דוקא כולה אלא אפילו רובא דמדמינן לה לחזזית דתנן עלתה חזזית על רובו פסול, והרב ר' יצחק ז"ל כתב שאם נשתייר ממנו מקצת כשר כמו הגלודה שמקצת העור מכשיר בה [חולין נ"ה ע"ב], ומסתברא כוותיה. מיהו איסתברא לן דוקא שנקלף בתפיסה אחת שמקצתו מתוכו, אבל אם נקלף בשנים ושלשה מקומות אפילו במיעוטו נמי פסול משום דהו"ל כמנומר, כי בודאי מקום הנקלף אין מראיו דומין לשאינו נקלף, ואם היו מראיו שוין כשר, ויש מי שאומר שאע"פ שנקלף בשנים ושלשה מקומות ואין מראיו שוין כשר במיעוטו הנשאר, מ"ט לפי שאין זה דומה לחזזית, דחזזית אינו מראה האתרוג, אבל נקלף אע"פ שאין מראיהן שוין מ"מ כולן ממראה אתרוג הן, ולא אמרו מנומר פסול אלא כשהוא משתנה חברבורות של מראות אחרות כמו חזזית וכמו הלבן והכושי שהוא פסול באתרוג, אבל נשתנה מקום הקליפה למראה פסול ודאי זהו כמנומר, ובחוטמו אפילו במשהו פסול דומיא דחזזית, ומסתברא כי האי לישנא.
והאי נקלף דקאמרינן דוקא הקליפה בלבד, אבל אם ניטל עמה מן הלבן כלום חסר הוא ופסול בכאיסר, כדקאמר עולא ניקב נקב מפולש במשהו נקב שאינו מפולש בכאיסר. והאי נקב שאינו מפולש דקאמרינן גרסינן עלה בבני מערבא [פ"ג ה"ו] ניקב ולא פלש מבפנים כשר, הדא הוא דתנינן ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר, הגירסא הזאת צריכה לפנים לפי שנראית חולקת עם הגמרא שלנו, דבגמרא שלנו משמע שכל נקב שאינו חסר כלום אפילו הוא מפולש כשר, שהרי הביאו בגמרא [ל"ו ע"א] הא דתני עולא בר חיננא על משנת חסר כל שהוא, ומשמע שאם אינו חסר כלום אפילו נקב מפולש כשר, ועוד כי בכאיסר שאמרו היכא שאינו מפולש אי אפשר לכאיסר בלא חסרון וקאמר בכאיסר הא פחות מכאיסר כשר ואע"פ שחסר, זהו לפי הגמרא שלנו, אבל לגירסת ירושלמי לא נראה כן, אלא שאפשר להשוותה עם הגמרא שלנו וה"ק ניקב ולא פלש מבפנים כשר הדא היא דתנינן ניקב ולא חסר כל שהוא כשר, כלומר ניקב ולא חסר כל שהוא מבפנים אע"פ שחסר כל שהוא מבחוץ כשר, דבעינן חסר כל שהוא מבחוץ ומבפנים.
עכשיו נשאר לנו לפרש מפולש שאמרנו אם הוא מפולש משני צדדין או מפולש לחלל ואפילו מצד אחד, משום דלשון הירושלמי משמע דאפילו מפולש לחלל הוי מפולש מדקאמר ולא פלש מבפנים, הא פלש מבפנים פסול אע"פ שאינו מפולש משני צדדין, או שמא י"ל דה"ק דאע"פ שהוא נקוב מכאן ומכאן אם לא פלש מבפנים כדי שיראה הנקב מצד זה לצד זה כשר, שלא תאמר מעיו של אתרוג כמנוקבין הן, אבל בעל ההלכות הכריע עלי דבר זה, ופי' מפולש כדי שיראה הנקב מצד זה ומצד זה, אבל מצד אחד אע"פ שנקב לחלל לא הוי מפולש וכשר, ואני מצאתי ראיה לדבריו מדאבעיא לן בגמרא [שם] נולדו באתרוג סימני טרפה מהו, ואמרינן קא מיבעיא ליה כי הא דאמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה ואמר רבא והוא דקיימי סימפונהא הא לא קיימי סימפונהא טרפה, גבי אתרוג מאי התם הוא דלא שליט בה אוירא הדרא בריא אבל הכא דשליט בה אוירה אסרוחי מסרחא, או דילמא לא שנא, [נ"א התם הוא דלא שליט בה אוירא ומסרחא, אבל הכא דשליט בה אוירא הדרא בריא, או דילמא לא שנא], והכא ודאי אי לאו דנקיב לחלל ונפקי בני מעיה מנא ידעינן דלא קיימי סימפונהא, ומדנפקו בני מעיה מיניה אי אפשר בלא חסרון הנקב, ועוד הרי חסר בני מעיו ואנן חסר כל שהוא תנן, וטעמא דלא קיימי סימפונהא הוא דפסול, הא בשביל נקב לא מיפסיל, אלמא נקב מפולש דאמרינן במשהו משני צדדים קאמרינן, דאע"ג דאינקיב לחלל וחסר כל שהוא נמי, לא מיפסיל אם אינו מפולש לשני צדדים, דאם איתא דנקב מפולש דתנן מכיון שהוא מפולש לחלל מפולש קרינן ביה ופסול, למה לי לאוקמי דלא קיימי סימפונהא דומיא דריאה אפי' קיימי סמפונהא נמי פסול דהא ניקב לחללו שהוא נקב מפולש וחסר כל שהוא נמי הוא כדפרישית, אלא ש"מ דלא מיקרי נקב מפולש עד דמינקיב משני צדדים, ועוד דלשון מפולש אינו אלא כשהוא מפולש משני צדדים כעין מבוי מפולש.
הנה כתבתי מה שהשגתי על פסקי הרב ז"ל ומה שלא השויתי עמו. עתה אכתוב הספקות שנסתפקו לי בענין לולב וכל הכשריו ומה שנתברר אצלי ברחמי שמים ולא אכתוב אותם על סדר המשנה כי היבש הוא הראשון ואני מניח אותו אחרון מפני שיש להאריך עליו, ואחריו שנינו נקטם ראשו פסול, ונסתפק לי מהו ראשו אם הוא העלין העליונים אע"פ שלא חסר מן השדרה כלום, או שמא לא נקרא ראשו אלא ראש השדרה, וכן בהדס וכן בערבה. ודבר זה הכרעתי אותו תחלה מן הירושלמי [פ"ג ה"א] דגרסינן התם בעי ר' אבא בר ממל קומי ר' אבין יבשה ציצתו מהו, ומה בין זה לקטום, א"ל זה הדור וזה אינו הדור, פירוש ציצתו הוא התיומת העליונה שאם נאמר על כל ההוצין למה היו משיבין עליו ומה בין זה לקטום, והיכן הוזכרו קטימת העלין, ואם משום דתנן נפרצו עליו פסול הוה ליה למימר ומה בין זה לנפרצו עליו, ועוד הו"ל למימר יבשו עליו מהו, ואם על ראש השדרה נמי קאמר הוה ליה למימר יבש ראשו מהו, ועוד כי ציצתו הוא מלשון ויצץ ציץ והוא העלין [נ"א העליון] כדכתיב [במדבר י"ז, כ"ג] ויוצא פרח ויצץ ציץ, ומדקאמרי ליה מה בין זה לקטום אלמא כי האי פסול ולא בעינן חסרון בשדרה. אלא שיש נוסחא שכתוב בה בעי קומי ר' אבינא יבש הוצי מהו וכו', וזאת הנסחא נראית לי כי על כל ההוצין הוא שואל, והוצי מלשון הוצין, לפי ששנינו במשנתינו לולב היבש פסול והוא שיבש השדרה שלו אבל יבשו עליו לא שמענו, ועליהן שאל והקשה השואל לפני ר' אבינא ומה בין זה לקטום, כלומר נחשוב הוצא היבש כאילו הוא קטום כולו, והשיב להם ר' אבינא לשואל ולמקשים עליו זה הדור וכו', כלומר אע"פ שהוא יבש הדור הוא, אבל כשהוא קטום כולו ונשארה השדרה ערומה אינו הדור.
מעתה נשאר לנו הספק שנסתפקנו בנקטם ראשו אם הוא מן התיומת לבדה או עד שיחסר עמה מן השדרה, אלא מדתני עולא בר חיננא [ל"ג ע"א] בהדס נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר, אלמא ראשו דקאמר בגוף ההדס קאמר, שאלו בנשירת העלין העליונים בלחוד קאמר הו"ל למימר נקטם ראשו ועלו בו עלין כשר, אלא ש"מ אין הפסול בעלין אלא בראש הבד עצמו ומשום הכי צריך שיעלה בו תמרה להשלים חסרון הבד, ועוד דאמרינן בגמרא [ל"א ע"ב] לא שנו אלא נקטם ראשו אבל נסדק כשר, והוא ודאי על השדרה עצמה קאמר כדמוכח בסוגיא דשמעתא, והלשון עצמו כך הוא מוכיח כי השדרה היא הנקראת לולב וההוצין נקראין עלין או הוצין, וכשאמרו נקטם ראשו על הלולב אמרו והוא ראש השדרה שהיא הלולב.
ועכשיו שביררנו את זה יש לנו לברר על יבשות העלין שלא הוזכרו במשנתינו וגם לא בגמרא, מהו, אם יפסל ביבשות העלין או לא, ודבר זה יש לנו על מי נסמוך שהרי אמרו בירושלמי על השאלה ששאלו לפני ר' אבינא ביבשו הוציו והיו סבורים לדמותו לקטומה, והשיב להם שאינו דומה לקטום כי הקטום אינו הדור והיבש הדור, מיהו מסתברא לי בלבד שתהיה התיומת העליונה לחה, וכן אמרו [ל"ג ע"א] בהדס שאם יבשו עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר ואמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד.
עוד שנינו במשנתינו נפרצו עליו פסול, נסתפק לי בכמה עלין ברובן או אפילו במקצתן, והעלה עצמו כמה תהא הפרצה שלו ברובו של עלה או אפילו במיעוטו, וכן בנחלקה התיומת או שנטלה בכמה נטילתו וחלוקתו במיעוטו או ברובו, וכן בשל הדס דקתני [ל"ב ע"ב] נפרטו עליו פסול במיעוט עלין או ברובן, לפי ששנינו בערבה [ל"ג ע"ב] או שנשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה, אלמא נפרטו עליה דאמרינן בערבה שהיא פסולה ברובא קאמר, אבל במיעוט כשרה, והשתא אסתפקא לן בלולב והדס דלא מפרשי בהו הכי אי אמרינן כה"ג או לא.
ונפרטו עליו של לולב לא קא מבעיא לי, דהשתא נפרצו עליו דאיתנהו לעלין אמרינן פסול כ"ש נפרטו דליתנהו, ועוד מדאמרינן בירושלמי בבעיא דאיבעיא יבשו הוציו מהו, ואמרו מה בין זה לקטום, אלמא פשיטא להו דקטום הוצי פסול והיינו נפרטו עליו, אלא נפרצו עליו בהדס וערבה מבעיא לי מי מדמינן לי' ללולב או לא, [נ"א, אלא נפרצו עליו דפסול בלולב מיבעיא לי אי אמרי נמי בהדס וערבה דפסול או לא], ומסתברא דבהדס וערבה נפרצו עליו כשר, חדא דלא מינכרא פירציהו, ועוד אם איתא דפרצה פסולה בהו מכדי בפרצה קא עסיק ואתי אמאי שבקיה בהדס וערבה ונקיט ליה נפרטו, ליתני נפרצו פסול וכ"ש נפרטו דליתנהו, אלא ש"מ פרצה לא פסלה בהו ש"מ, אבל יש נסחא דבהדס תני נפרטו ובערבה תני נפרצו, ואפשר מפני שהעלין של ערבה ארוכין ומינכרא פרציהו כעין עלין של לולב.
מיהו קא מבעיא לן במיעוטן או ברובן, במיעוט של עלה או ברובו, והא מילתא אשכחנא ליה בתוספתא [פ"ב ה"ח] לולב העשוי כמין חרותא ושנפרצו רוב עליו פסול, אלמא לולב נמי ברובא כערבה הוא, הילכך כולהו נמי לא פסלי אלא ברובא, וכן חלוקת התיומת ונטילתה ברובא, וכן נפרטו עליו בשל הדס וערבה ברובן, ומאי רובן רוב העלין ורוב כל עלה ועלה, וכדאשכחינן נמי באתרוג [ל"ד ע"ב] עלתה חזזית על רובו, וכן ביבשות של לולב והדס וערבה ואתרוג עד שיבש רוב השדראות שלהן, ולא שיבשו רוב העלין שהרי אמרנו אפילו יבשו כולם כשרים ובלבד שישתייר מן הלחים בראשיהם, וכן נקטם ראשו רוב ראשו, וכן ניטלה פטמתו רוב פיטמתו.
כללו של דבר אין שום פסלות פוסלת בהן אלא ברובן וברובא מיהא נפסלין, חוץ מנקלף שאינו פסול אלא בכולו כמו שאמרנו, וחוץ מנקב שיש בו חסרון שאמרנו בו מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר, וכן בחזזית שעלתה בחוטמו שהיא פוסלת במשהו, ובמנומר שאפילו בשנים ושלשה מקומות הוא נפסל אע"פ שהן מיעוטו, וגם על המנומר בשנים ושלשה מקומות נ"ל דוקא שנתפזר הנימור ברובו של אתרוג ואע"פ שחברבורותיו עצמם מיעוט הן, אבל במיעוטו כגון שאינו אלא בצד האחד מן האתרוג כשר.
מיהו איבעיא לן כיון שאנו אומרין שחזזית פוסלת במשהו בחוטמו, אם נולד שאר פסלות בחוטמו, כגון יבש משהו בחוטמו וכגון כתם לבן או כושי בחוטמו שהן מראות הפוסלות בו, מהו שיפסלו בו במשהו, וכן בהדס אם יבשו בו שלשה בדין העליונים שבראשו והשאר כולן לחין מהו, ומיסתברא גבי אתרוג לחומרא דומיא דחזזית, וגבי הדס לקולא שהרי נתברר לנו נקטם ראשו דפסול כגון שנקטם מראש השדרה עצמה, אבל אם נקטמו העלין העליונים לבדן אינו נפסל, וכיון דכי נקטמו לא פסלי כ"ש יבשו דלא פסלי דהא אי בעי שקיל להו, אבל אם יבש בראש השדרה ודאי בין בלולב בין בהדס וערבה מסתברא דפסול משום דדמי לחוטמו של אתרוג דפסול במשהו.
וכן הא דתניא בבריתא [ל"ב ע"א] לולב כפוף סדוק פסול ומוקמינן לה להאי סדוק דפסול כגון דעביד כי המנק, ופי' הרב ר' יצחק ז"ל כגון עץ שיש לו שני ראשין כגון זה Y כלומר שכבר נפתח הסדק בענין שאינו יכול להתחבר והוא דומה לשני ראשי בדין פסול, כמו כן זה אף במיעוטו הוא נפסל שהרי בראשו הוא, אבל נסדק מלמטה למעלה בעינן רובו ואע"ג דעביד כי המנק, ואי לא עביד כי המנק נמי פסול ברובו דקיימא לן כל הכלים שנשברו רובן כאילו נשברו כולן.
והיכא דחסר שדרו של לולב משהו אם חסר מראשו הא אמרינן דפסול, והיינו מתני' נקטם ראשו פסול ואוקימנא בראשה של שדרה, אלא אם חסרה משאר מקומות שבשדרה מהו, מי מדמינן ליה לחסרון של אתרוג דאמרי' [ל"ד ע"ב] נקב וחסר כל שהוא פסול או לא, ומסתברא מדאמרינן בנקטם ראשו דפסול מכלל דכי נקטם ממקום אחר כשר אלא א"כ חסר רובו.
ועכשיו שביררנו שכל הפסולין נפסלין ברובן, נ"ל דמחצה על מחצה כרוב, משום דאי אפשר לנו לצמצם בשיעורין מפני מיעוט שכלנו, מעתה אין לנו להכשיר את הפסולין עד שיהיו רובן בכשרות רוב הנראה לעינים כדי לצאת מידי ספק.
לולב. כף של תמרים. גזול. פסול דכתיב ולקחתם לכם, משלכם. יבש. דבעינן הדר. פירש רבנו שלמה דכתיב ואנוהו. אשירה. שעובדין אותה גוים. ושל עיר נידחת. דלשריפה קאי וכשרוף דמי וכתותי מיכתת שיעוריה ושיעור לולב ד' טפחים. קא פסיק ותני. פסול. לא שנא בי"ט ראשון. שחיובו מן התורה. בי"ט שני. שאין חייב בנטילתו אלא מדרבנן. דבעינן הדר. פירש רבנו שלמה מדרבנן, והם פסלוהו אף בשאר הימים. ואית דמפרשי דבעינן הדר דכתיב גבי פרי עץ הדר. ולכם לא כתיב אלא ביום הראשון לחודיה, אבל הדר אימא לך דכתיב אכולהו ז' ימים דכתיב בסיפיה דקרא. אמאי לא. כלומר מהיכא תיתי למיפסליה.
<h2>דף ל.</h2>
אין לו תקנה. דמום קבוע הוא. אף גזול. אין לו [תקנה] ואפילו נתיאשו הבעלים וקניה האי ביאוש ושינוי רשות. אלמא מצוה הבאה על ידי עבירה פסילא. לא שנו פירש רבינו שלמה דגזול פסול ע"כ. ומסתברא דהואיל ומכשר גזול בי"ט שני, ובמתניתין תני יבש בהדי גזול, דאלמא כי הדדי ניהו הואיל ובגזול יוצא בי"ט שני, הכי נמי יוצא בי"ט שני ביבש דהואיל ומוקים למתניתין בי"ט ראשון לית לן למיפסלינהו להני דפסיל במתניתין אלא בי"ט ראשון, אבל בי"ט שני שרו. ובירושלמי [פ"ג ה"א] גרסינן כל הפסולין השנויים במשנתינו אינם פסולים אלא בי"ט ראשון, וזה הירושלמי כר' יצחק וכדפרישנא. ופסק הר"ם פרק ח' כר' יצחק וכדפרישנא וכזה הירושלמי דאתי כותיה דרבי יצחק, שכתב כל אלו שאמרנו שהם פסולים מפני מומין שביארנו או מפני גזל וגניבה בי"ט ראשון בלבד, אבל בי"ט שני עם שאר הימים הכל כשר. הפסליות שהוא משום ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין בי"ט ראשון בין בשאר הימים פסול ע"כ. נראה שפירש הירושלמי בפסולים שהם מחמת מום או שאינו הדר או שאינו שלו, אבל ודאי הפסול שהוא משום דמיכתת שיעורא פסול בכל הימים. שיוצא בשאול. דהא בי"ט שני לא כתיב לכם למעוטיה. בי"ט. ולא תידוק הא שאול כשר, דשאול נמי פסול בי"ט ראשון. והואיל ושקלינן וטרינן אליבא דר' יצחק ורב אשי מתרץ אליביה, אלמא הלכתא כותיה. קמ"ל. דסתם גזילה לאו יאוש בעלים היא, ועד דשמעיניה דאיאש לא קני לה.
אוונכרי. תגרי. פירש רבנו שלמה מירצנש בלעז, כשתקנו הדס מן הגוים לאגוד בהם לולב להושענא. ליגזוז אינהו. הם יחתכוהו מן המחובר ויתנוה לכם. מאי טעמא סתם גוים גזלי ארעתא מישראל, ושמא אותו קרקע מישראל היה.
<h2>דף ל:</h2>
קרקע אינה נגזלת. כלומר שאינה קנויה לגזלן ביאוש, דקרקע בחזקת בעליה קיימת. אבל התולש פירות, התולשן גוזלן. הילכך ליגזוז אינהו שיהיו הם הגזלנים ואתם לוקחים אותם מהם וכבר נתיאשו הבעלים מכל הפירות. והוי ליה יאוש ושינוי רשות, שנשתנה מרשותם לרשותכם, וכתב רבינו שלמה וקסבר רבא יאוש כדי לא קנה, אבל יאוש ושינוי רשות קני. ואי נמי קסבר דיאוש כדי קני מצוה הבאה בעבירה היא, שאם אתם תחתכו מן המחובר תהיו אתם הגזלנים ע"כ. בידייהו דידהו. דאונכרי. בידא דידן. הלוקחים אותו מהם. כתב רבינו שלמה, ולדידן לאו מצוה הבאה בעבירה היא ע"כ. כלומר הואיל והם לא חתכוהו, אינהו לא גזול מידי. ואיכא מאן דמפרש דרבא ס"ל כר' יצחק דלא חייש למצוה הבאה בעבירה. דאוונכרי גופייהו. באותה שהם קונים לצרכם לצאת בה. בשינוי מעשה. שאגד שלשת מינים יחד דשינוי מעשה נמי קני. החוזר לבריאתו. מתיר אגד והרי הן כבראשונה. [ל"א ע"א] הושענא קרו ליה. על שם שרגילים לאגדה להושענא באיגד.
<h2>דף לא.</h2>
והמסכך ברשות הרבים. דאיהו נמי גוזל את הרבים. מחלוקת. הא דפסיל ר' אליעזר. כגון שתקף את חבירו. בחזקה והוציאו מסוכתו העשויה בקרקעו של נגזל. ור' אליעזר לטעמיה דאמר בפרק הישן [כ"ז ע"ב] סוכה גזולה אין יוצאין בה. אין קרקע. פלוגתא היא בהגוזל [ב"ק קי"ז ע"ב]. והוא הדין דהוה מצי למימר ור' אליעזר לטעמיה דס"ל התם קרקע נגזלת ורבנן לטעמייהו דסבירא להו אינה נגזלת, אלא אמר הכי לאשמועינן דאף בשאולה פסל ר' אליעזר. אבל גזל עצים וסיכך בהם. אין זו לא גזולה ולא שאולה דקנינהו בשינוי. ועוד משום תקנת השבים אין עליו לסתור אלא יחזיר הדמים. ודאמרינן בפרק הישן [כ"ז ע"ב] דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת בקרקע, דקרקע אינה נגזלת. ולא בגוזל עצים וסיכך בהם, שהרי אין לו לשלם אלא דמיהן. אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה דהיא עצמה נגזלת. ואיכא מאן דמפרש ויש לו להחזיר אותה כמו שהיא, שאין כאן משום תקנת השבים, שהרי לא טרח לבנותה ולא הוציא עליה הוצאות ע"כ. ולא נהיר והעיקר מה שפירשנו שאע"פ שגזל עצים וסיכך בראש העגלה אינו חייב להחזיר אלא דמים. והלכה כרבנן והביא זה הר"ם סוף פרק ה'. ממאי. דבגזילת קרקע פליגי ובשאול.
ההיא איתתא. שגזלו עבדי ריש גלותא ממנה העצים שסיככו מהם סוכה לבי ריש גלותא. צוחה. להחזיר לה העצים עצמם. לאבוה. לאברהם אבינו דכתיב ביה [בראשית י"ד] ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות. פעיתא היא דא. צועקת היא זו קרידלרילא בלעז. אלא דמי עצים. דתקנת חכמים היא על המריש הגזול שבנאו בבירה שישלם דמיו ולא יסתור בנינו, והכא נמי דינא הכי, ולא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתור סוכתו, דמצוה משויא כל שבעה כבנין קבע. עבדי ליה. ואף זה שגזלה יוצא בה, שאין לו ליתן אלא דמיה משום תקנת מריש, כדפרישנא דלא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתור סוכתו, דמצוה משויא ליה כל שבעה כבנין קבע. פשיטא מאי שנא מעצים. דאמרינן לעיל גזל עצים וסיכך בהם משום תקנת השבים לא אטרחו. שכיחי. למיזבן אבל קורה לא שכיחא למיזבן דכותה כולי האי. בגו שבעה. דאיתה למצות סוכה ומצוה משויא לה כבנין קבוע, אבל לאחר שבעה מיחייב להחזירה כמו שהיא אם לא נתן לו דמיה בחולו של מועד. ואי חברה בטינא. הוי ליה כשאר בנין קבוע. והביא זה הר"ם בגזילה פרק א' [ה"ה]. וש"מ מהא דרבנן דאמרי' דיוצאין בסוכה גזולה ומהא דנותן עצים ומהא דרבא דאמר האי כשורא וכו', דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה כדאמר רבי יצחק לעיל, דכל הני מצוה הבאה בעבירה נינהו ונפיק בה. ואיכא מאן דדחי הך ראיה וקאמר דמשום תקנת השבים לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. ואיכא מאן דדחי דכל הני מיירי שיצא בהן אחר דלגבי אחר ליכא עבירה אבל מי שגזלה אינו יוצא בה דאיכא עבירה לגביה ופסילא משום מצוה הבאה בעבירה. ולא משמע לישנא דרבא הכי. דהא אמר כשורא דגזלה עבדי ליה. משמע שלגזלן עשו זאת התקנה והוא עצמו יוצא בה.
מקשינן לולב לאתרג. דבאתרוג כתיב ביה הדר. ואית דמפרשי האי מקשינן לולב לאתרוג כמו מקרא נדרש לפניו ולאחריו, והכי דרשי קרא פרי עץ הדר כפות תמרים והדר אתרוייהו קאי. ולישנא דמקשינן לא משמע הכי. לא מקשינן. לשון רבינו שלמה לא הוקשו זה לזה ללמוד, ולא נתן לידרוש מעצמן מכל י"ג מדות אלא ק"ו ע"כ. אבל אתרוג בעי הדר. כדכתיב ביה הדר. כפות. לשון אסירה כדתנן [מכות כ"ב ע"א] כופת את שתי ידיו על העמוד. אין אוגדין וכו'. האי לולב היינו הושענא כולה שלשת המינים יחד. מעיקרא דדיקלא. מן הקליפה, ואע"פ שאין מראיהן דומה למראה לולב, אלמא טעמיה לאו משום הדור הוא אלא משום דקסבר לולב צריך איגד. הילכך כל הנאגד עמו הוי מן המצוה ועובר בבל תוסיף אם נאגד במין חמישי. לא מצא. לקמן מפרש.
<h2>דף לא:</h2>
בבני כרכים. שהיו רחוקים מן הפרדסים ולא היו דקלים מצויים להם. לבני בנים. וודאי יבשים היו. אין שעת הדחק ראיה. דהאי דפסלינן יבש מדרבנן הוא, והואיל ואינו מוצאו אלא יבש יצא בו כדין תורה. ואית דמפרשי דמן התורה נמי לולב יבש פסול, ומפרשי אין שעת הדחק ראיה שלא היו נוטלים אותו לצאת ידי מצוה אלא כדי שלא תשתכח תורת לולב, ולא היו מברכין עליו לרבנן אלא לר' יהודה היו נוטלין אותו לצאת ידי מצוה ומברכין עליו. והעיקר כפירושא קמא וכן נראה דעת הר"ם בפרק ח' שכתב היה כמוש ולא גמר ליבש כשר, ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר המינין ע"כ. ועל זה סמכו במקומות שאין מוצאין הדס רטוב כגון צרפת ושאר ארצות שיוצאין ביבש. והאי דלא אהדרו ליה לר' יהודה דמשום יום שני היו מורישין אותו לבניהן, דפסול יבש אינו אלא ביום ראשון, משום דאינהו בי"ט ראשון פליגי וודאי ר' יהודה דמיתי ראיה מינייהו למילתיה, ודאי קאמר להו דבי"ט ראשון היו נוטלין אותו. ואית דמפרשי אין שעת הדחק ראיה הכי כלומר לא היו עושין כן לצורך י"ט ראשון אלא לצורך י"ט שני. ולא נהיר דלישנא לא משמע הכי. אלולב. אבל באתרוג מודה דבעינן הדר.
כיון דאמרי רבנן לולב א"צ איגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ"ל. פירוש דאפילו הכי עובר אבל תוסיף. והא דאמרינן פרק אלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ח ע"ב] אי קסבר לולב צריך איגד גרוע ועומד הוא ואי קסבר לולב א"צ איגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, לאו למימרא שאינו עובר אבל תוסיף דודאי אבל תוסיף עובר, ומיהו ליכא למימר ביה אם הוסיף גורע. פשיטא. דהא לא צותה אלא אתרוג וזה אינו אתרוג. מ"ד דליתקון רבנן. שאם לא ימצא אתרוג יביא מין אחר תחתיו מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת אתרוג, קמ"ל דלא תקון רבנן הכי, דנפיק מיניה חורבא שמא כשיוכל למצוא אתרוג יביא זה המין האחר כדעבד אשתקד ויעבר ולא יעשה מצוה שיכול לקיימה. ומשום הכי לא תקון רבנן שאם אינו מוצא אחד מהמינין שיביא מין אחר תחתיו לזכרון בעלמא, אלא יעמוד ולא יעשה המצוה כלל, כדתנן בהדיא במנחות פרק התכלת [כ"ז ע"א] ארבעת המינין שבלולב מעכבין זה את זה, כלומר שהם מצוה אחת ולא יטול זה בלא זה. ואסיקנא התם בגמרא לא שנו אלא שאין לו, כלומר שאין כל המינין מצויין אצלו לא יטול אלו שבידו כלל, אבל יש לו אין מעכבין כלומר שנוטל זה ואחר כך נוטל זה שהרי נוטל כולם בזה אחר זה. ומוקים לה התם כרבנן דאמרי אין צריך איגד והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ואיכא מאן דאמר מדלא אמר שלא תשתכח תורת לולב ואתרוג, ש"מ שאם אין לו אלא מין אחד מהם יביא השאר. ומדלא אמר זימנין [נפיק] מיניה חורבא דמברך על השאר שבידו, ש"מ שמברך על המינים הנמצאים בידו זה בלא זה אבל כשיש לו כל הארבעה מינין נוטלן זה בלא זה. וכל זה הבל. דהאי דקאמר שלא תשתכח תורת אתרוג, הוא הדין לכל חד וחד משאר המינין כדפרישנא. ומשום דמילתא פשיטא הוא שמעכבין זה את זה לא הוצרך להזכיר אלא אותו המין. ודעת הר"ם תבין כמה שפירשנו, שכתב פרק ז' [ה"ה] ארבעת מינין אלו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראין מצות לולב ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאין (אחר) תחתיו מין אחר הדומה לו, מצוה מן המובחר לאגוד וכו' ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו לו ארבעת המינין מצויין אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר ע"כ. וזה כמה שכתבנו וכן עיקר. ולשון סיפרא [תו"כ פ' אמור] ומניין שהן מעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, מלמד שהן מעכבין זה את זה ע"כ. תיובתא דרבא. דאמר דר' יהודה לא פליג באתרוג. והילכתא כרבנן בתרוייהו. לולב בימין. משום דשלשת המינין יש בו ביחד. דמחלפי ליה. שנותן אתרוג בימין ולולב בשמאל, וצריך להפכן מיד ליד ולאחוז האתרוג והלולב באחת מידיו. ואי הוי גדול יותר מדאי שמא יפול ויפסל שיארע בו נקב. שנים בידו אחת גרסינן. שני אתרוגים בידו אחת, שבמקום האחד יאחוז הלולב כשיהפכם. הדר באילנו משנה לשנה. כלומר ולאשמועינן דמאתרוג קאמר נקט הדר, שאין שאר פרי עושה כן. ורבנן חזו הא מפרי עץ כלומר שטעם עצו ופריו שוה והיינו אתרוג.
לולב של ע"ז. פירש רבינו שלמה ששימשו בו לע"ז לכבד לפניה הקרקע ע"כ. וכן פירש הראב"ד. ואע"פ שנטלו ישראל והוי דיליה הואיל דהע"ז ביד דגוי אם בטל ע"ז בטל משמשיה. לא יטול. דמאיס לגבוה. ואם נטל כשר. ואע"ג דאיסורי הנאה הוא, דמצות לאו ליהנות ניתנו כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו. באשירה דמשה. פירש רבנו שלמה אותן שהיו בשעת כיבוש א"י שהצריכן הכתוב שריפה כדכתיב ואשיריהם תשרפון באש, ולולב צריך שיעור והאי מיכתת שיעוריה כיון דלשריפה קאי ע"כ. ונמשך אחר מה שכתב בראש השנה גבי שופר של ע"ז. ואיכא מאן דמפרש באשירה דמשה, באשירה דישראל דלית לה תקנתא בביטול. ואע"פ שע"ז דישראל אינה טעונה שריפה דבגניזה סגי כדמוכח בע"ז [נ"ב ע"ב], אפילו הכי כיון דלית לה ביטול כתותי מיכתת שיעורה. ואע"ג דקימא לן כרבי אליעזר דאמר יש פדיון לע"ז, ה"מ בנתערבה באחרות אבל באפי נפשה לא אשכחן דלימא דאית לה פדיון. וכיון דמיכתת שיעורה פסול אף בי"ט שני. אבל אשירה דגוי דאית לה תקנתא בביטול, אפילו קודם ביטול כשירה בדיעבד ומההיא איירי רבא. ודוקא בי"ט שני אבל בראשון לא דבעינן לכם. ומקשו אפילו אשירה דגוי כיון דנטלה ישראל והגביה קנאה וע"ז דישראל [היא] ואמאי כשר. ומתרצי דמיירי שלא נטלו לזכות בו אלא לצאת בו ולהחזירו לגוי, הילכך יש לו תקנה בביטול. ומיירי דוקא שהלולב הוא נעבד או הוא ממשמשי ע"ז, דהני אית להו ביטול. אבל אם הוא תקרובת ע"ז אין לו ביטול אפילו תקרובת ע"ז דגוי ולא יצא. ודוקא שחתכו מתחלה לשם תקרובת ע"ז, דכי האי גונא נאסר דהוי כעין זביחה, דקיימא לן דתקרובת ע"ז אינו נאסר אלא אם כן הוא כעין פנים כדאיתא בע"ז פרק ר' ישמעאל. עד כאן ענין דבריהם. והאמת שתקרובת ע"ז אין לו ביטול, וע"ז טעונה מפרר וזורה לרוח או שורף או מטיל לים המלח, כדברירנא בע"ז [נ"א ע"ב]. גרסינן בסיפרי [פ' ראה] ואשיריהם תשרפון באש זו אשירה שנעשית מתחלה לעבירה ע"כ. פירוש וזהו אילן שנטעו מתחלה לכך. וכתב הר"ם פרק ח' מע"ז [ה"ג] אילן שנטעו מתחלה שיהא נעבד אסור בהנאה וזו היא אשירה האמורה בתורה ע"כ. וכתב כאן פרק ח' [ה"א] או שהיה מאשירה הנעבדת אע"פ שבטלו האשירה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול, היה אחד מהן של ע"ז לא יטול לכתחלה ואם נטל יצא ע"כ. נראה שפירש באשירה דמשה אשירה האמורה בתורה דהיינו אילן שנטעו מתחלה לכך וזו היא אשירה סתם, וההיא הוא גזירת הכתוב שטעונה שריפה.
נקטם ראשו פסול. דלא הוי הדר. איכא מאן דמפרש ראשו ראש השדרה, דומיא דנקטם ראשו דהדס שר"ל מן העץ מדקאמר עלתה בו תמרה, אבל נקטם ראש העלין כשר. וכן כתב הראב"ד. ואיכא מאן דמפרש אפילו ראש העלין, וכן נראה דעת הר"ם שכתב לולב שנקטם ראשו פסול. נפרצו עליו. משדרה שלו ואינן מחוברין אלא על ידי אגידה. נפרדו. מחוברים הם, אלא שלמעלה הם נפרדים לכאן ולכאן כענפי אילן. אוגדן מלמעלה. אם נפרדו עליו אוגדן שיהיו עולין עם השדרה כשאר לולבין. ציני הר הברזל. מפרש בגמרא. כדי לנענע. מפרש בגמרא. נסדק. נסדקו ראשי העלין. כפוף. ראשו כפוף כאגמון.
<h2>דף לב.</h2>
קווץ. שיוצאים בשדרה שלו עוקצין, כמו קוצים. עקום דומה למגל. חדא מילתא היא. חרות. קשה, שנעשה חריות של דקל. דומה לחרות. התחיל לקשות, ועדיין לא נעשה עץ. אמר רב פפא וכו'. כלומר הא דקתני נסדק פסול, לא שנסדקו ראשי עליו או שדרה. אלא דעביד כדחמנק. פירש רבינו שלמה, פונטור של ברזל של סופרים ויש לו שני ראשים, כך גדל הלולב כמין שתי שדראות מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן. ולשון הר"ם פרק ח' [ה"ג] אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים פסול ע"כ. וזהו פירוש דעביד כדהימנק. לאחוריו. פירש רבינו שלמה, לצד השדרה. מלפניו. לצד שכנגד השדרה ע"כ. ולשון הרי"ף בהפך לא אמרנא אלא מלפניו אבל מלאחריו בריאתו הוא וכשר. ולשון הר"ם פרק ה' עקום מלפניו שהיה שדרו כגב בעל חטוטרת פסול, היה עקום לאחריו כשר שזהו ברייתו. כלפניו. לפירוש רבינו שלמה וכשר. כלאחריו. ופסול. ופסק הר"ם כלישנא בתרא שכתב נעקם לאחד מצדדיו פסול. ולשון הרי"ף וצדדין כלפניו דמי ואמרי לה כלאחריו דמי הילכך עבדינן לחומרא וכלפניו דמי ופסול ע"כ. ולשתי הגירסאות ר"ל כשהבליטה היא למעלה מהשדרה פסול וכשהבליטה היא לפנים שכלפי השדרה והשדרה היא שוקעת כשר שזהו ברייתו. דסליק בחד הוצא. שכל עליו יוצאים בצד אחד.
כי חופיא. פירש רבינו שלמה חופיא אשקובא שמכבדין בה הבית, כלומר שנתלשו העלין מהשדרה. והרי"ף פירש שניתקו מן השדרה אבל לא נחתכו לגמרי. ולשון הר"ם פרק ח' [ה"ג], נפרצו והוא שידלדלו משדרו של לולב כעלי החרות פסול. דאיפרוד. פירש רבינו שלמה ראשיהן נפרדין כענפי דקל ואין סמוכים עם השדרה אבל מלמטה הם מחוברים בה ע"כ. ולשון הר"ם [פ"ח ה"ג] נפרדו עליו זה מעל זה ולא נדלדלו כעלי החרות כשר. ולשון הרי"ף, פירוש נפרצו עליו כגון שנשרו [מן] השדרה והם תלוין בה וזהו דעביד כי חופיא, שההוצין כשנחתכין מן השדרה נקראים חופיא, כדגרסינן פרק הגוזל קמא [ב"ק צ"ו ע"א] הוצין ועבדינהו חופיא, והוא כעין שבירה. נפרדו שנפרדו ההוצין כעין החריות ולא נתרו אחד מחבירו וכשר ע"כ. וזהו מה שפירש הר"ם. וגבי ערבה נפרצו עליה פסולה נשרו מקצת עליה כשירה משמע דנפרצו הם מחוברים דנשרו אינן מחוברים, וזה כפירוש הרי"ף והר"ם. ואיכא מאן דדייק מדלא תנא גבי לולב נשרו מקצת עליו כשר כדקתני גבי ערבה, ש"מ דלולב אפילו אם נשרו מקצת עליו פסול. והראב"ד כתב, דלא מיפסיל לולב אלא בשנפרצו רוב עליו, והביא ראיה מן התוספתא [פ"ב ה"ח] דתני לולב שעשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול, אלמא לולב לא מפסיל אלא ברובה כערבה. וכן נמי כולהו פסולי לא מפסיל אלא ברובה. וכן נחלקה התיומת וניטלה לא מיפסלא אלא ברובה. ואיכא מאן דמפרש. נפרצו עליה דערבה על ידי אדם, נשרו הוא שנשרו מאליהן, ולעולם נפרצו ר"ל שנתקו לגמרי. והאי דקתני גבי נשרו מקצת וגבי נפרצו לא קתני מקצת, אורחא דמילתא קתני שדרך העלין הנושרין מאליהן להנשר מעט מעט. ובמשניות הבאות מספרד גרסינן בערבה ובהדס נפרטו בטי"ת, ובלולב גרסינן נפרצו בצד"י. ופירוש נפרטו כמו ופרט כרמך [ויקרא י"ט] דמתרגמינן וניתרא דכרמך שנשרו מכל וכל, ונפרצו ר"ל שמחוברין קצת כמה שפירשו הרי"ף והר"ם. ואיכא מאן דאמר שאף לרבינו שלמה שפירש שניתקו לגמרי מן השדרה, ר"ל שחזר וחיברן.
התיומת. פירש רבינו שלמה העלין העליונים ששם השדרה כלה קרי תיימת, לפי שהם מדובקים זה בזה כתאומים. ומסקנא דנחלקה הרי היא כניטלה ופסול. והרי"ף והר"ם פירשו כל שני עלין הדבוקים זה בזה נקרא תיומת, ואם נחלקו ונעשו שתים ואינם מחוברין הוי כאילו ניטלו העלין ופסול. ולשון הרי"ף, פירוש תיימת גבה דהוצא דמתיים להו לשני צידי העלה ומשוי להו חד וכל אחת כפולה לשתים ותאומה היא מגבה ואם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד ואחד כשהוא כפול לשנים והתיימת שלהם קיימת כשר ואם נחלקה התיימת הוי כאילו נפרצו העלין ופסול ע"כ. ולשון הר"ם פרק ח' [ה"ד], בריאת עלין של לולב כך היא כשהם גדילים גדילים שנים שנים ודבוקין מגבן וגב כל שני עלין הדבוקין נקרא תיומת, נחלקה התיומת פסול, היו עליו אחת אחת מתחלת ברייתו ולא היה להם תיומת פסול ע"כ. נראה שפירש ניטלה מתחלת בריה ולא על ידי אדם. ויפה פירש. והנה דעתו ודעת הרי"ף דאפילו בתיומת אחת דשני עלין מפסיל. וגם אם נפרצו שני עלין מפסיל, שהרי כתב הרי"ף הוי כאילו נפרצו העלין ופסול.
חרותא. הוא ענף הדקל משנתקשה שתי שנים ושלש, ויוצאין בו לולבין הרבה ונתקשו גם הם ונעשו עץ, וזה פונה לכאו וזה לכאן כענפי שאר האילנות. בעינן כפות. שאם היה פרוד יכפתנו, והרי זה פרוד ואי אתה יכול לכפותו שיהיו הפרודים כאן וכאן נכפתים אצל אביהן שהם מחוברים בו שהרי קשים הם. אופתא. אשטילא בלעז. בקעת מעיקר הדקל שהרי הוא כפות שאין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן. כופרא. היינו נמי מן העץ כעין חרותא, אלא שהוא רך עדיין שלא נתעבה עצו ואתה יכול לכפות ענפיו עליו. דרכי נועם. ואלו עשויין כקוצים, שיוצאין בהם עוקצים הרבה ומסרטין את הידים. תרתי כפי דתמרי. פירש רבינו שלמה תמרים עצמם ודרכם להיות הרבה תלויין יחד. כפת כתיב. דלא משתמע אלא חד. ואימא וכו'. שיהא בו תמרה אחת. כף קרי [ליה]. ואין לשון כפות דאתא למימר שאם [היה] פרוד יכפתנו נופל אלא על עליו. ציני הר הברזל. אין עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה. ולפעמים הם קצרים כל כך שאין מגיע ראשו של זה לצד עיקרו של זה, ואין כל שדרו של לולב מכוסה בעלין. וכי האי גונא פסיל.
<h2>דף לב:</h2>
שתי תמרות. שני דקלים. גיא הינום. הוא סמוך לירושלים. טפח. כשם שהוא במינו גבוה מכולן. שדרו. לבד מהעלין שאין בהם שדרה. וכדי לנענע. מה שיוצא למעלה מהאגד הוא שמנענע בו. למר כדאית ליה. לשמואל טפח עלין ולרבי יוחנן טפח שדרה. ופסק הר"ם פרק ז' [ה"ח] כר' יוחנן. בהדי עלין. ותיובתא דר' יוחנן. באמה בת חמשה. קס"ד דהכי קאמר צריך להיות הדס וערבה אמה בת חמשה טפחים. שרא ליה מריה ימחול לו רבו, כלומר צריך לבקש מחילה על דבריו. עבות שלשה. אין אנו יכולים למצא שלשה טפחים של עבות כראוי, שרוב הארוכין הדס שוטה (הוא) [הן.] והוא אומר לנו צריך שיהא ארוך חמשה טפחים, ומטריח כל ישראל. כי אתא רב דימי. פירשה להא דר' טרפון ואמר דהא דרבי טרפון חומרא זוטא היא, דאיהו נמי שלשה קאמר ומיהו טפחים גדולים בעי, והכי קאמר ליה לת"ק הטפחים הללו יהיו גדולים כל כך שיהיו חמשה מהם ממלאים אמה בינונית שהיא בת ששה טפחים בינונים. צא מהם שלשה חלקים להדס, החלק הרביעי יהיה הלולב גבוה מהם. כמה הוו להו להדס וערבה. שלשה טפחים בינונים ושלשה חומשין. לא דק. שמואל בשיעוריה דנקט שלשה. לחומרא. דאיהו נקט פחות מכשיעור. אמה בת חמשה. דר' טרפון לקולא אמרה. והכי קאמר אמה בת ה' טפחים בינוניים עשה מהן ו' חלקים, ובה שער ג' טפחים להדס וערבה שהחצי יהיה שיעור הדס וערבה.
והיינו דלא דק. שמואל בשיעורא דשלשה. דהא סגי בתרי ופלגא כר' טרפון במנחות פ"ק אמר רב פפא טפח דאורייתא שית בקטנה חמש באצבע ארבע בגודל. ונמצא ששני טפחים ומחצה דר' טרפון הם י' אצבעות בגודל. הרי"ף השמיט הא דר' טרפון והביא לעיל פלוגתא דשמואל ודר' יוחנן עד אימא וכדי לנענע בו כשר. ולא כתב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אלא שכתב והאי שיעורא [דאמרינן הוא דלא להוי פחות מהאי שיעורא אבל אי הוי טפי ביה מהאי שיעורא] כשר דקיימא לן לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. פירוש האי אסיקנא פרק התכלת [מנחות מ"א ע"ב] דקתני לולב אין לו שיעור ומקשי ממתניתין דהכא דתני שלשה טפחים, ומשני אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. ונראה שפסק כר' יוחנן. וכן פסק הר"ם [פ"ז ה"ח]. ומפני זה השמיט הא דר' טרפון דאתיא כותיה [דשמואל] דמיקל נמי בשיעורא, דקאמר דטפח בעלין סגי. אבל ר' יוחנן דמחמיר דבעי טפח בשדרה סבירא ליה כתנא קמא דבעי שלשה וארבעה בינונים. וכן הלכתא. וכבר כתב הר"ם בשבת פרק י"ז [ה"ו] האצבע שמשערין בו בכל מקום הוא רוחב הגודל של יד, והטפח ארבע אצבעות ע"כ. ענביו. פרי שבו שדומה לענבים. ואין ממעטין [בי"ט]. לפי שהוא כמתקן. עבות. שיהיו זה כנגד זה בשוה. חופה את עצו. שהענף מחופה בעלין על ידי שהן עשויין כקליעה ושוכבין על אביהן. דולבא. עץ ערמון שקורין קשטנייר בלעז. דרכי נועם. וזה נוקב הידים, שראשי עלין שלו עשויין חדין כמחט. האמת והשלום. וזה אינו לא אמת ולא שלום, שהרי הוא עשוי לסם המות. תלתא תלתא. פירש רבינו שלמה שלשה עלין בשוה יוצאין מתוך עוקץ אחד ע"כ. תרי וחד. עלה אחד מלמטה ארוך, ועולה ורוכב על השנים. מהדר. מחזר אחריו, ומספיק לו בזה. שוטה קרי ליה. וכן הלכתא דתרין וחד הדס שוטה הוא. רוב עליו. מכל (עליו) [בדיו] נפלו רוב העלין.
<h2>דף לג.</h2>
מצראה. פירש רבינו שלמה גדל על מיצר השדה ל"א הדס המצרי ע"כ. כלומר גדל במצרים. וקיימי שבעה. עלין בכל קינא, וכי נפלי ארבעה הרי נשרו רוב עליו ונשתיירו שלשה שיעור עבות. שלשה בדי עלין לחין. לשון רבינו שלמה, שלשה בדין ובכל בד שלשה עלין לחין, דבציר משלשה עלין לא הוי עבות. ובראש כל אחד ואחד. שיהיו עלין הלחין בראשי הבדין אבל באמצע לאו הדר הוא ע"כ. איכא מאן דאמר דוקא יבשו אבל נשרו רוב עליו ונשתיירו שלשה בדי עלין בראש כל אחד ואחד פסול, דאם כן לאשמועינן נשרו רוב עליו וכל שכן יבשו. וקאמר נמי דבעבות בעינן שיהא עבות כל שלשה טפחים שיעור הדס. וראיה להא מילתא, מדקאמר לעיל [ל"ב ע"ב] השתא עבות שלשה לא משכחינן באמה בת חמשה מיבעיא. ואי לא בעי עבות בכל שיעור ההדס, הא אשכחינן רוב ההדסים שיש בהם שלשה עלין עבות. אלא ש"מ שכל שלשה שיעור הדס צריך שיהא עבות. וקאמר נמי דהני מילי למצוה אבל לעיכובא ברובא סגי, דהא אמרינן בתוספתא [פ"ח ה"ח] לולב שנפרצו רוב עליו פסול, משמע הא מיעוט כשר והוא הדין להדס, וכיון דנפרצו מיעוט העלין כשר לא עדיף מיעוט עלין שאינן עבות מנפרצו ע"כ.
ומסתברא לן דפירושא דהלין ברייתות הכי הוא, עץ עבות שענפיו חופין את עצו. כלומר דרך ההדס שהעץ מחופה בעלין כדפרישנא, וגם יש בו שהעלין חופין מקום יציאתם מן העץ, שיוצאין שלשה עלין בשוה במקום אחד. ובתר הכי קאמר עבות כשר שאינו עבות פסול. פירוש מכלל דאיכא עבות ושאינו עבות. ובעי היכי דמי עבות ושאינו עבות, כגון דקיימי תלתא תלתא וכו', אכלל ההדס קאי שנמצא שעומדים שלשה שלשה טרפי בחד קינא כדפרישנא. ומיהו כל בד ובד מתכשר אם יש בו שלשה עלין שיוצאים מתוך עוקץ אחד. וכן נראה מלשון רבינו שלמה שכתבנו למעלה. ולשון הר"ם פרק ז' [ה"ב] וענף עץ עבות האמור בתורה הוא הנקרא הדס שעליו חופין את עצו, כגון שהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד, אבל אם היו שני עלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה ע"כ. הרי מסכים לשון הר"ם למה שפירשנו, שלא כתב אלא שהיו שלשה עלין או יותר וכו' דמשמע דבשלשה עלין סגי לכל בד ובד. ובתר הכי קאמר נשרו רוב עליו ונשתייר בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת, ואותבה הא גופא קשיא אמרת נשרו רוב עליו כשר והדר תני ובלבד שתהא עבותו קיימת כיון דנשרו להו תרי עבות היכי משכחת לה. משום דתלמודא ידע דבשלשה עלין יחד סגי בכל בד ובד ובכי האי גונא מיקרי עבות, ודאי האי נשרו רוב עליו אינו רוצה לומר מכל עלי הבד אלא מאותו מקום שהוא עבות, דהואיל והוא עבות במקום אחד שוב אין משגיחין בשאר עלי הבד. ומשום הכי מתמה כיון דנשרו וכו'. ואם תפרש שצריך עבות בכולו, למה לי נשרו רוב עליו אפילו בחד עלה אינו עבות בכולו ופסול. ואם תפרש שצריך עבות ברובו, אמאי קאמר כיון דנתרי להו תרי עבות היכי משכחת לה, אלא הוה ליה למימר כיון דנתר ליה רובה עבות היכי משכחת לה. ולשון הר"ם פרק ח' [ה"ה] נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד כשר ע"כ. הרי מסכים למה שפירשנו. ובתר הכי תני יבשו רוב עליו. יובש הוא פסול השני במשנה, וגרע יבשו עליו מליתנהו. דומיא דענביו שאם סילקן כשרים ואם לא סלקן פסולין. וקאמר שאם יבשו רוב עליו אם נשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר. בדי ענף ההדס שאנו מדברים בו להכשיר עץ עבות הם העלין, שהרי שלשה בדים ענפים הם עצותו, והכשר כל ענף וענף הוא העלין כשהם שלשה. ומשום הכי קאמר בדי עלין לחין, והוא כמו שלשה עלין לחין. ואם תפרש שלשה בדי עלין לחין בהכשר הושענא שצריך שלשה בדין ובכל בד ובד צריך שלשה עלין לחין יוצאים כשהם בשוה, זה גם כן אמת. וזה ודאי רצה לומר ובראש כל אחד ואחד, שרוצה לומר מכל בד ובד. דהואיל ויבשו כולם צריך שיהיו שלשה עלין בראשו, שיהא ניכר שם שאינו יבש. אבל נשרו רוב עליו הרי ניכר במקום שהעלין שם שאין בהם פסול. ולזה הפירוש בשלשה עלין שהם עבות סגי, ואפילו נשאר תרי וחד או חד וחד. וכן נמי אם נשרו רוב עליו והעלים הנשארים לחים, אם הוא עבות במקום אחד סגי. אבל יבשו שפסולו נראה לעין, צריך שיהא עבות מעלין לחין בראשו. ולזה כיון הר"ם במה שכתב פרק ז' ואפילו אין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין והוא שיהיו בראש הבד ע"כ. ור"ל לחין והשאר עלין יבשין, שלא כתב והוא שיהיו לחין. והאי פירושא נהירא היא ולית בה שום קושיא ולזה כיון הרי"ף שהביא שלש ברייתות אלו.
ועלתה בה תמרה. כמין תמרה. שאין הקטימה ניכרת, והוא כעין שנמצא בעלין של ערבה דבוק בעלה כמין פרי. וכתב הרי"ף, ואפסיקא הלכתא לקמן [ל"ד ע"ב] כר' טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומין. הילכך לא שנא עלתה בו תמרה ולא שנא לא עלתה בו תמרה כשר. וכן כתב הר"ם פרק ח' [ה"ה] הדס שנקטם ראשו כשר ע"כ. וזה נבאר לקמן [ל"ד ע"ב] יותר. נקטם ראשו מעי"ט. והוי דחוי מעיקרו, שלא היה זה מעולם נראה בי"ט. ועלתה בו תמרה בי"ט. אחר שנאגד, דבתלוש נמי סלקא ביה תמרה. כיסהו. [אדם] לדם חיה ועוף, שטעון כיסוי. לא שנו. דכיסהו הרוח חייב לכסות. אין דיחוי. אפילו בנראה ונדחה וחוזר ונראה, וכל שכן לענין בעיין דבעיין דיחוי מעיקרו הוא ודם נראה לכסוי תחילה וכשכיסהו הרוח נדחה, וכשחזר ונתגלה נראה. כתנאי. יש דיחוי או אין דיחוי. עבר וליקטן בי"ט לעינבי הדס. דכולי עלמא. רבנן ור' [אליעזר בן] צדוק. אין צריך אגד. ולא שייכא ביה עשיה, דליקום טעמיה דר' אליעזר דפסיל משום תעשה ולא מן העשוי בפסלות, (דלקיטתו) [דאגידתו] לא זוהי עשייתו. יש דיחוי. דכיון דאגדו בפסול ונקרא עליו שם לולב של מצוה בשעה שהיה דחוי, נדחה לעולם. כתב רבינו שלמה, והאי דנקט פלוגתייהו במיטען בי"ט, משום דסתמיה בתר דאוגדיה הוא, דהא בי"ט לא אגיד ליה. ואי לא צריך איגד איצטריך למינקט י"ט משום דאי לא קדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למיקרייה דחוי ע"כ. אין דחוי. לענין מצוה אלא לענין קדושה דקרבנות. לא דכולי עלמא לא אמרינן יש דחוי במצות. וטעמיה דמאן דפסל משום תעשה ולא מן העשוי, דלולב שייכא ביה עשייה, דצריך איגד, וסבירא ליה דילפינן לולב מסוכה. יליף. בבנין אב הואיל וזה בעשייה וזה בעשייה, מה זה לא מן העשוי אף זה לא מן העשוי. ואנוהו. להיות נאה. וכן הלכתא דלכתחלה צריך איגד משום ואנוהו, אבל דיעבד בלא איגד יצא. והביא זה הר"ם פרק ז' [ה"ו]. והלכה כרבנן דאמרי עבר וליקטן בי"ט כשר. וכן פסק הר"ם פרק ח' [ה"ה] רבינו הגדול. פירש רבינו שלמה רב.
<h2>דף לג:</h2>
האי שחור. גבי דם נדה אמרה. פשיטא. אמאי נפסלו לא מן העשוי יש כאן שהרי נאגד בהכשר, ולא משום דחוי יש כאן שהרי לא נקרא עליו שם מצוה בדחוי. אלא בתר דאגדיה. ואשמעינן דלא יליף לולב מסוכה למיפסליה משום העשוי בפסול. ומיהו משום דהוי דחוי מעיקרו לא מדחה. נפשוט מינה. לענין בעיין דלעיל דבעיין אם יש דחוי במצוה או לא, נפשוט מינה מיהת דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי. כל שנדחה מעי"ט קרי ליה דחוי מעיקרו. כתב רבינו שלמה, הכי גרסינן לעולם בתר דאגדיה וקסבר איגד הזמנה בעלמא הוא, כלומר אין אגידתו דבר להיות חל עליו שם לולב פסול לידחות. הילכך אפילו שם דיחוי מעיקרו אין כאן עד שיקדש היום ועודנו בפסולו, דכיון דכי מטא זמניה לא חזי דחוי מעיקרו הוא. הא מעטינהו בי"ט כשר. כתב רבינו שלמה ואע"פ שנאגד כבר דהא בי"ט לא אגיד ליה ודאשחור ענבים אימת, דאילו אם הם ירוקים לא פסלי. דיחוי מעיקרו הוא. דהא כי מטא זמן מצוה לא חזי. דחוי מעיקרו. כי חוזר ונראה. פשוט מינה דלא הוי דחוי דהואיל ונדחה מעיקרו והשתא הוא דמתחזי, הוי כקרבן שהוקדש כשנולד, ומתחלתו מחוסר זמן הוא, וכשיבוא יום שמיני שהוא נראה לקרבן כשר. אבל נראה למצוה ואחר כך נדחה הימנה אימא לך דהוי דחוי. והכי נמי אמרינן פרק שני שעירי יום הכפורים [יומא ס"ד ע"א] דדחוי מעיקרו אית ליה מעליותא מנראה ונדחה. דאמרינן התם מי דמי התם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה הוא.
איכא מאן דכתב בפסקיה, דהיכא דאשחור בי"ט ועבר וליקטן, הואיל ולא אפשיט בעיין אזלינן לחומרא ופסיל. והרי"ף הביא הברייתא כפשוטה וכתב, תנא אם עבר ולקטן כשר. והשמיט כל השאר. והר"ם כתב פרק ח' [ה"ה] ואין ממעטין אותו בי"ט מפני שהוא כמתקן עבר ולקטן או שלקטן אחר כשר ע"כ. נראה דעתם דהלכה כי ההיא שיטה דלעיל דמסיק דכולי עלמא לא אמרינן יש דחוי אצל מצוות. הילכך אפילו הושחרו בי"ט אם נלקטו כשר. וכן עיקר, דהא הלכתא כרב דאמר אפילו בקרבן נראה ונדחה חוזר ונראה כמו שנבאר, וכל שכן בשאר מצוות. דאפילו רב ור' יוחנן דאפליגו במסכת יומא פרק שני שעירי יום הכפורים אם נראה ונדחה חוזר ונראה או לא, לא אפליגו אלא בקרבן אבל במצוות מודו דחוזר ונראה, דאם כן אדמפלגי בקרבן לפלגי במצוות. אלא ודאי בקרבן לחודיה הוא דפליגי, דרב יליף מבעל מום עובר דכתיב בהו כי משחתם בהם מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו. ור' יוחנן מיעט רחמנא בהם, הכא הוא דכי עבר מומם ירצו, הא שאר דיחויין הואיל ונדחו ידחו. פירוש שאר דחויים דקרבן דאפליגו ביה התם גבי מת אחד מהשעירים אחר שהגריל, דאפליגו רב ור' יוחנן אם חברו שנדחה כשמת חבירו כשחזר והגריל על שעירים אחרים אם חוזר ונראה, רב אמר שני שבזוג ראשון יקרב ושני שבזוג שני ירעה עד שיסתאב דנראה ונדחה חוזר ונראה, ור' יוחנן אמר שני יקרב ושני שבזוג ראשון ירעה עד שיסתאב, דאינו חוזר ונראה. ואמרינן התם דיקא מתניתין כותיה דרב וברייתא כותיה דשמואל. ובמסקנא קם ליה ר' יוחנן בקשיא, הילכך הילכתא כרב. וכן פסק הר"ם בהלכות עבודות יום הכפורים פרק בתרא [הט"ז]. הילכך כל נראה ונדחה חוזר ונראה אפילו בקרבן וכל שכן בשאר מצות, ותו לא מידי.
מתקן מנא. שהיה פסול ומכשירו. שליקטן לאכילה. לאכול אותן ענבים, ואינו מתכוין להכשירו. בפסיק רישיה ולא ימות. כלומר אע"פ שאינו מתכוין לכך אם ודאי נעשה אותו דבר שאסור אסור אע"פ שאינו מתכוין. וש"מ דאפילו באיסורא דרבנן אמרינן מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות שאסור. וביארנו זה ביומא פרק אמר להם הממונה [יומא ל"ה ע"א] ובשבת פרק כירה [מ"א ע"ב]. דאית ליה הושענא אחריתי. דלא צריכא ליה לאכשורי ולא דמי השתא לפסיק רישיה. הותר אגדו. של לולב בי"ט. אוגדו כאגודה של ירק. פירש רבינו שלמה, אוגדו בכריכה בעלמא ויכרוך האיגד סביב ויתחוב ראשו לתוך הכריכה כמו שאוגדין אגודת ירק, ולא יקשור שני הראשין כאחד כשאר קשרים, דקשר של קיימא הוי מלאכה מאבות מלאכות ע"כ. ולשון הרי"ף, כאגודה של ירק, ששוזר שני קצות של הוצא ונפיץ להו מלרע גבי הושענא, אי נמי דעניב ליה מיענב ע"כ. כלומר גבי הערבה, שהערבה כשהיא עם הלולב וההדס מקרי הכל הושענא. והכל אחד. וליענביה מיענב. דבהכי מיקיים טפי, ואיסור מלאכה ליכא דהא רבנן סברי דעניבה לאו קשירה היא. ר' יהודה היא. דאמר במסכת שבת [קי"ג ע"ב]. קשר מעליא בעי. דגמר מאגודת איזוב, והאי לאו איגד הוא. סבר ליה כותיה בחדא. דעניבה קשירה היא, ומשום הכי לא יענבנו. ופליג עליה בחדא. דאילו ר' יהודה [סבר] צריך איגד, והאי תנא סבירא ליה אין צריך איגד אלא למצוה צריך אגידה משום שיהא נאה כדכתיב זה אלי ואנוהו, הילכך באגידה כעין אגודה סגי ליה. והואיל וקיימא לן דאגידה לאו היינו קשירה, אפילו בעניבה מותר. וכן כתב הרי"ף. ורבנו שלמה כתב, ופליג עליה דלולב אין צריך איגד. שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האיגד. והאוגדו כאגודה של ירק לאו אגידה היא, ואפילו לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ואמרי לולב אין צריך אגד מיהו מצוה לאוגדו כדתניא לעיל זה אלי ואנוהו ואוקימנא כרבנן ע"כ. וזה תימה גדול, דאי האי תנא לא בעי איגד כלל, למה אוגדו כאגודה של ירק. והעיקר מה שפירשנו. וכן תבין דעת הרי"ף שכתב, והשתא דקיימא לן לולב אין צריך איגד אי לא אנחה בהושענא מערב י"ט מנח ליה בי"ט ושפיר דמי וכי אגיד ליה בי"ט אגד ליה כאגודה של ירק ששוזר וכו'. כמו שכתבנו למעלה. והוי יודע דכי לא שרינן למילקטיה בי"ט אלא בכי האי גונא, דוקא כשקושרו בדבר שאינו ראוי למאכל בהמה, אבל אם קושר בדבר שהוא לח כל כך שהוא ראוי למאכל בהמה מותר לו לקושרו כמה שירצה. דקיימא לן במסכת שבת דאוכלי בהמה מתיר ומפקיע וחותך, שאין בהם לא משום קושר ולא משום מתיר.
גזולה ויבשה פסולה. בלולב דלכם אכולהו קאי. של אשירה ושל עיר הנדחת. דכיון דלשריפה קיימי כתותי מיכתת שיעורייהו. צפצפה. מין ערבה ועלה שלה עגול, ובגמרא פסיל לה מקראי. כמושה. שלא גמרה לייבש עדיין. של בעל. של שדה בית הבעל, והיא השדה שאינה צריכה השקאה, וזו הערבה גדילה שם ולא גדילה על שפת הנחל. והא דלא תנינהו מתניתין בחד בבא, מפני שיש בכל אחד ואחד מה שאין (כן) בחבירו, ציני הר הברזל אינו אלא בלולב, ענבים הם בהדס ולא בשאר המינים, צפצפה בערבה ולא בשאר מינים, ערלה ותרומה לא שייכי אלא באתרוג. משום הכי תני לכל חד וחד בבא באפי נפשה. הגדילים על הנחל. כלומר רוב מין זה גדל על הנחל. ורבינו שלמה פירש, מצוה בזו ומיהו של בעל נמי כשירה דכתיב ערבי לשון רבים. והר"ם ל[א כתב] שמצוה בזו. ונראה פרק ז' [ה"ג] שפירש כמו שפירשנו, שכתב ורוב מין זה גדל על הנחלים לפיכך נקרא ערבי נחל ע"כ. ערבי מכל מקום. לשון רבים.
<h2>דף לד.</h2>
שנים. שתי מצות של ערבה, אחת לאגודה בלולב, ואחת למקדש להקיף את המזבח, כדאיתא פרק לולב וערבה [מ"ה ע"א]. ורבנן. דמוקמי ערבי להכשיר של בעל ושל הרים. עשר נטיעות. ילדות מפוזרות תוך בית סאה, שחורשין כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ראש השנה. ערבה. פירש רבינו שלמה, למקדש, דאילו ערבה ללולב מקרא נפקא ע"כ. ואית דמפרשי כל הלכות ערבה, למקדש וללולב, דהאי כשירה והאי פסולה, וכן נראה דעת הר"ם שכתב כאן [פ"ז ה"ד] גבי ערבה וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו. ניסוך המים. בתמידים של שחר בשבעת ימי החג, כדאיתא פרק לולב וערבה [מ"ח ע"א]. מאי קראה. דצפצפה לאו מין ערבה היא והיא גרועה קח וכו'. בתוכחה דיחזקאל [י"ז ה'] כתיב. דומה למגל. פירש רבינו שלמה, מגל קציר פגימותיה כולן נוטות לצד אחד. מסר. מגירה ופגימותיה הולכות נכחן ולהם שני עוקצים. והר"ם פירש פרק ד' [ה"ה] למגל, שהתלמים והפגימות קטנות עד מאד, וידוע שהמסר פגימותיו גדולות. חלפא גילא. מין ערבה כשירה היא, ופיה דומה למגל. כתב הר"ם [ה"ד] וכל הדברים האלו מפי השמועה וכו'. חלפא ערבתא. לאו היינו חלפא גילא, אלא צפצפה היא הך חילפא, ועכשיו נשתנה שמה וקורין אותה ערבה. ללולב. שהיא פסולה. שיפורא. כפוף. חצוצרת. פשוטה, ונתחלף קריאת דברים אלו. לראש השנה. דבעינן כפוף. פתורא. האחד גדול והאחר קטן, ונתחלף קריאתם. למקח וממכר. אם מכר לו פתורא יעמיד לו גדול או קטן, כפי קריאת אנשי המקום. אף אנו. יש בידינו עוד שנתחלף שמם. לגיטי נשים. דבבל כארץ ישראל לגיטין ואין צריך לומר בפני נכתב ונחתם. הובלילא. שנטופניא. בי כסי. עובי הכסי פנסא בלעז, והוחלף שם קריאתה. למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. דאמרי' מצד אחד כשירה ומשני צדדין פסולה.
<h2>דף לד:</h2>
שלשה הדסים. שלשה בדי הדס, ובגמרא יליף לה. ואפילו שנים קטומים. פירש רבינו שלמה, אהדסים קאי. רבי טרפון [אומר] אפילו שלשתן קטומין. פירש רבינו שלמה, דלא בעי הדר בהדס. כפות אחד. דכפת כתיב. אפילו שנים קטומין. פירש רבינו שלמה, אהדס קאי. יאגדם כולם. והאתרוג עמו. וכפות תמרים. דמשמע ו' מוסף על ענין ראשון, לצרפו עם פרי עץ הדר. כפות כתיב. דמשמע שאינו מצטרף עם פרי עץ הדר דלקמיה אלא עם עץ עבות וערבי נחל, דהא וענף וערבי כתיב. לפיכך נאגדין עם הלולב. שמעכבין זה את זה. לשון רבינו שלמה, אם חסר אחד מארבעתן אין השלשה מצוה ע"כ. וזה אמת, כמו שביארנו לעיל [ל"א ע"ב]. תמה. שלימה, שיהיו כולם שם או מצויין אצלו כדברירנא לעיל. ור' ישמעאל. דמכשר שנים קטומין ובחד בעי שלם, היכן חלקן הכתוב, אי בעי הדר נבעי בכולהו שלשה בדין, אי לא בעי הדר אפילו בחד נמי לא ליבעי. אמר ביריא. שם חכם. חזר בו רבי ישמעאל. פירש רבינו שלמה ממה שהיה אומר שצריך שלשה בדי הדס, ומכשר בחד בד של הדס. ומשום הכי אמר אפילו שנים קטומין, דקטומין כמאן דליתנהו דמו, ובחד כשר, ומיהו בעי ליה הדר ע"כ. הלכה כרבי טרפון. פירש רבינו שלמה, דקטום כשר. ולזה הפירוש [קשיא] ומאן תנא הוא דסבירא ליה שלשה בדי הדס דהא חזר בו רבי ישמעאל. ואית דמפרשי חזר בו רבי ישמעאל ובעי הדר בכולהו שלשה, ואם נקטם אחד מהם פסול. ואית דמפרשי הלכה כר' טרפון דבעי שלשה, ואפילו קטומין כשירין. אשוו. מכרו בשוה, ולא תעלו דמיהן יותר מדאי מפני שמבקשים מכם שלשה הדסים ושלימים. ואם לא. תמכרו בשוה. אדרוש כר' טרפון. דמכשר בקטומין, משום דמיקל. ולהפחידם אמר, ולא סבירא ליה הכי. ולימא כר' עקיבא. דלא בעי אלא חד, להפחידם שימכרו בזול יותר. אלא ודאי כר' טרפון סבירא ליה. ומשני דהא דר' טרפון הוא יותר קולא, דיותר שכיחי תלתא קטומין מחד דלא קטים. ואי לאו דאמר שמואל הלכה כר' טרפון לא הוה שמעינן לה מהא ולא תימא משום הא ואזדא לטעמיה. וזה עיקר הפירוש. שאם תפרש הדברים כפשוטן קשיא, אמאי לא שני ליה משום דסבירא ליה כותיה דר' טרפון ולא סבירא ליה כר' עקיבא הוא דאמר הכי.
כתב הרי"ף לעיל [ל"ג ע"א] גבי מתניתין דנקטם ראשו של הדס פסול, ואפסיקא הלכתא לקמן כר' טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומין כשר. הילכך לא שנא עלתה בו תמרה ולא שנא לא עלתה בו תמרה כשר. ודחה המשנה משום הך פ[סקא] דשמואל. והר"ם כתב כן פרק ח' [ה"ה], שכתב הדס שנקטם ראשו כשר. וכתב גם כן [פ"ח ה"ו] ערבה שנקטם ראשה כשירה. נראה שפירש דפליגי בהדס דבעינן שלשה וכל שכן לערבה דלא בעינן אלא שתים, דלר' ישמעאל אם יש בה בד אחד שאינו קטום כשירה. ולרבי טרפון אפילו שתיהן קטומות כשרה. כתב הראב"ד בהשגותיו שכתב על ספר הר"ם גבי הדס שנקטם ראשו כשר, א"א כבר הופיע רוח הקודש במדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם מתניתין ודברי ר' טרפון שאמר אפילו שלשתן קטומין כשירים הם בדים הנחתכים מגוף ההדס, ור' ישמעאל היה מצריך שיהא אחד מהם גוף אילן ההדס, ובזה איפסיקא הילכתא כר' טרפון, ואינהו לא איירו כלל ממאי דאיירי מתניתין דלעיל, דמתניתין דלעיל בנקטם ראשו, כדקתני נקטם ראשו. ואינהו איירו בקטומות שנקטמו מאילן ההדס ע"כ. וזה תימה גדול. דמנא ליה לרבי ישמעאל דעביד הך חומרא בהדס טפי מאידך, אי משום דכתיב וענף עץ עבות דמשמע שיהא שם ענף העץ דהיינו עיקר העץ ועבות, אם כן מאי קא בעי בגמרא אי שלימים בעי ליבעי כולהו וכו' דמשמע דודאי לשלשה בדים חדא דינא אית להו, ומפני זה הוצרך לתרץ חזר בו ר' אליעזר. ועוד שאם לזה כיוונו התנאים לא היה אומר אם שלימים בעי, אלא אם עץ אילן הדס בעי. ומי יכול לומר בקרא דכתיב וענף עץ עבות שיביא גוף האילן ולא הענפים הנקצצים ממנו. ובערבי נחל דכתיב בקרא, דמשמע טפי גוף האילן מודה דבשני בדים סגי. וזה הוא תעתוע גמור. ומה שאמור במשנה שלשה הדסים ושתי ערבות, בד הדס נקרא הדס, וענף הערבה מיקרי ערבה. שלא חייבה תורה להביא אילן גדול, ומבד אחד של הדס נעשה אילן של הדס, ומבד אחד של ערבה נעשית ערבה, דמתניתין דקתני נקטם ראשו פסול אתיא כרבי ישמעאל דבעי אחד שאינו קטום, לפני חזרה כדאית ליה, ולאחר חזרה כדאית ליה, לכל הפירושים שפירשנו למעלה בחזר בו ר' ישמעאל. והא דתניא בסיפרא [תו"כ פ' אמור] במילתיה דר' ישמעאל, שתים דליות ואחת שאינה קטומה ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין. דליות ר"ל שדלף אותן וקיימא [לן] כרבנן דמתניתין אפי' שנים קטומין. ויש ספרים שכתוב בהם במילתיה דר' ישמעאל "אפילו שנים דליות ואחת שאינה דלית". ואיכא מאן דמפרש דלית כמו [ירמיה י"א] ורעו דליותיו, שהם הענפים הגבוהים. ואין זה מסכים למה שאמור במשנה. והעיקר מה שכתבנו, וכמו שכתבו הרי"ף והר"ם, ואין לזוז מדבריהם. פסול. בגמרא מפרש. בירושלים. שהיא כשירה לאכילת מעשר. וכולה מפרש בגמרא.
<h2>דף לה.</h2>
פרי עץ. שהעץ כפרי בטעם. בערלה. פירש רבינו שלמה דלא תימא פלפלין מין ירק הוא, שהרי הוא עץ שאינו גבוה מן הארץ. חד. גרעין אחד. הדיר. פרי דומה לדיר של צאן. אטו כולהו אילני לית בהו פירות גדולים וקטנים [וכו'] עד שבאין וכו'. כלומר גדולים של שנה שעברה וקטנים משנה זו קאמר, שהאתרוג דר וגדל באילנו שתים ושלש שנים. הדר. והיא היא דיר, אלא במשמעותא פליגי, מר דריש ליה לשון דיר ומר דריש ליה לשון דירה. יש ספרים שכתוב בהם, של אשירה ושל עיר הנדחת פסול מאי טעמא משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה. והוא טעות סופר. דטעמא דמתניתין דמיירי באשירה דמשה דומיא דעיר הנדחת וכתותי מיכתת שיעוריה. דאי מיירי באשירה אחרת או באשירה דגוי, לפי מה שפירשנו לעיל [ל"א ע"ב] אשירה דמשה, מאי שנא מלולב שאם [יצא] בו כשר. ואיכא מאן דאמר דאפילו באשירה דגוי מיירי, ומשום דמתהני באתרוג בריחא ובחזותא פסול, מה שאין כן בהדס שאין הנאת ריחו מרובה כשל אתרוג ע"כ. וזה הבל. והעיקר מה שכתבנו ולא גרסינן הכא "מאי טעמא" כלל. וכן תבין דעת הרי"ף והר"ם ורבנו שלמה, שלא זכרו זה כלל. היתר אכילה. פירש רבינו שלמה ורחמנא אמר לכם, הראוי לכם בכל דרכי הנאתו. דין ממון. אינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא, הילכך לאו שלכם הוא ע"כ. ועיקר הטעם נבאר לקמן [ל"ה ע"ב]. הרי יש בה דין ממון. בתרומה טמיאה, שמותר לו להסיקה תחת תבשילו, ונהנה בה בכך. דבעינן. ואפילו יש בה דין ממון אם אין בה היתר אכילה לא מיתכשר. מעשר שני בירושלים. מותר באכילה. ולרבי מאיר אינו ממונו, שאינו יכול לקדש בו את האשה. ולמאן דבעי נמי דין ממון, מתניתין דתני ואם נטל כשר ר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא ולא רבי מאיר. ולמאן דלא בעי אלא היתר אכילה מתניתין דברי הכל היא. בפסח. בלילה הראשון שצריך לאכול כזית מצה. ולקמיה מפרש טעמא. משלכם. והאי של גבוה הוא. לחם לחם. מחלה. מה התם שלכם אף האי נמי שלכם.
<h2>דף לה:</h2>
בהא נמי. במצה ואתרוג. תרי שלכם. בהא נמי באידך במצה ואתרוג. תרי זימני. אבל מחד מיעוטא לא נפקא לן דכיון דמשתריא באכילה אע"ג דלית בה דין ממון לכם קרינן ביה. ואע"ג דילפת גבי מצה לחם לחם מחלה, ה"מ מחד מילתא דהוי כמאן דכתיב בה מצתכם דבעינן לכם, אבל למיהוי כמאן דכתיב בה תרי מיעוטי לא אמרינן. שמכשירה. לקבל טומאה, שהרי שורין אגודת הלולב במים שלא תיבש, וכשנוטל הלולב מן המים אפשר שיגעו ידיו במים ואחר כך יגע באתרוג ויכשירנו לקבל טומאה, ואסור לגרום טומאה לתרומה. שמפסידה. קליפתו החיצונה נמאסת במישמוש הידים. שקרא. על האתרוג שם תרומה. חוץ מקליפתו החיצונה. שתהא חולין. משום מכשירה איכא שאם יגע במים הקליפה הכל מוכשר, שהרי אי אפשר שיבואו המים בפנימיות הפרי. ומשום מפסידה ליכא, שמה שנפסד אינה תרומה. הרי יש בה היתר אכילה. לכהן. דין ממון. שאפילו אם נתנה כהן לישראל, מוכרה הישראל לכהן והדמים שלו. של דמאי. שלקח מעם הארץ, וסתם פירותיהן אינן מעושרין. מאי טעמא דב"ה. הא אסור באכילה עד שיעשר. אכסניא. חיל המלך. רבנן. היינו ר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא. כתב הר"ם פרק ח' [ה"ט] שכל הפסולים שהם משום ע"ז או מפני שהאתרוג אסור באכילה, בין בי"ט ראשון בין בשאר הימים פסול ע"כ. ואיכא מאן דאמר דאתרוג שפיסולו מחמת שהוא אסור באכילה אינו פסול אלא בי"ט ראשון, דלכם דמשמע משלכם כלומר לכל צרכי הנאתכם בי"ט ראשון כתיב, אבל בשאר הימים כשר ע"כ. והעיקר דטעמא דפסול משום איסור אכילה לאו מלכם נפקא, דלכם לא משמע אלא משלכם יהא ולא את הגזול, כדאמרינן בסוף פירקין. אלא טעמא הוא משום הקריבהו נא לפחתך שיקריב למצוה לפני השם מה שתורה או חכמים אסור לו באכילה. הילכך אף בשאר הימים מהאי טעמא [פסול]. וזהו דעת הר"ם, וכן עיקר. ואפילו תימא דמלכם נפקא, עיקר טעמא דמילתא הוא משום הא דפרישנא, שמפני זה אסרתו. הילכך אף בשאר הימים שהם מדרבנן אית לן למיפסליה מהאי טעמא.
חזזית. כמין אבעבועות דקות. פטמתו. ראש האתרוג והוא הראש הקטן שבראשו, שהוא כמין דד ושושנתו בו. כתב רבינו שלמה הכי גרסינן נקלף נסדק ניקב וחסר כל שהו פסול. ניקב וחסר כל שהו חדא מילתא היא, דאילו ניקב ולא חסר כגון שתחבו בו מחט והוציאוה כשר כדקתני בסיפא ע"כ, וכל זה נבאר בגמרא. עוקצו. הוא עוקץ העץ שהוא תלוי בו באילן. הכושי. פירש רבינו שלמה, הבא מארץ כוש והוא שחור. כרתי. פורש בלעז. ובגדול. שלא יהא גדול יותר מדאי. הכי גרסינן, אלא אי איתמר אסיפא איתמר. ובחוטמו. פירש רבינו שלמה, בעובי גובהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו. אפילו כל שהו פסול. שנראה שם יותר לעינים מכל שאר המקומות בו, שבאותו עובי אדם נותן עיניו ע"כ. ולשון הר"ם פרק ח' [ה"ז], ואם עלתה על דדו אפילו כל שהו פסול. וכתב למעלה, ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול. נראה שפירש חוטמו, הראש שהפרח נתון בו. תני ר' יצחק. פירש רבינו שלמה במתניתיה הוה תני לפטמתו בוכנתו. לפי שהוא חד ועשוי כעין בוכנא פישון בלעז, לשון מורי רבינו יעקב, אבל רבינו יצחק הלוי היה מפרש פטמתו ועוקצו שניהם בזנב, ועוקצו הוא מה שחוץ [לגומא] ולמטה שבאתרוג כשר. פטמתו שנתלש העוקץ שבתוך חור האתרוג, לפיכך פסול. והא דתני ר' יצחק ניטלה בוכנתו, הוא מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא. ולשון רבינו יעקב נראה לי, שלא מצינו פיטמא בכל מקום עוקץ ע"כ. והעיקר כמה שפירש הרי"ף דפטמתו דמתניתין הוא כמו פיטמא של רימון, ור"ל מה שפירשנו במשנה. ואתא ר' יצחק למימר דאע"ג דתנן במתניתין ניטל עוקצו כשר, הני מילי כשלא ניטל אלא העוקץ דהיינו העץ שיוצא מגומת האתרוג ולחוץ. אבל אם ניטלה בוכנתו, והוא מה שנכנס מהעץ בגופו של אתרוג ועושה בו גומא כעין הבוכנא הנכנסת בתוך האסיתא פסול. שנמצא מקומו כמו גומא. וכן תבין דעת הר"ם [ה"ז] [שכתב] אחר ניטל דדו וכו', ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג ונשאר מקומו גומא פסול ע"כ.
דאגליד. נקלף, מלשון גלידה. כאהינא סומקא. פירש רבינו שלמה, ונשאר מקומו כתמרה אדומה כדרך כל הפירות הנקלפין שמתאדמין אחר זמן מועט ע"כ.
<h2>דף לו.</h2>
הא בכולה. פירש רבינו שלמה, בכולה כשר במקצתה פסול דמנומר הוא. והר"ם פירש, דאגליד כאהינא סומקא, שנקלף החיצון שלו, שאינו מחסרו, אלא נשאר ירוק כמו שהיה, כעין התמרה האדומה הנושרת קליפתה העליונה, והיא דקה כל כך שנשאר אדום כמו שהיה כשר. ופי' הא בכולה פסול במקצתה כשר. ולשונו פרק ח' [ה"ז] נקלף החיצון שלו שאינו מחסרו אלא ישאר ירוק כמות שהוא ברייתו אם נקלף כולו פסול ואם נשאר ממנו כל שהו כשר ע"כ. וזהו עיקר הפירוש. ונקלף ואגליד מחמת עצמו משמע שכך הוא טבעו לפעמים, וכן דרך התמרים. וכן פירש הרי"ף אם נקלף כולו ולא נשאר הימנו כלום פסול ואם נשאר ממנו מקצתו כשר כמו הגלודה שמקצת מתיר בה ע"כ.
תני עולא וכו'. פירש רבנו שלמה, אניקב קאי ולא אחסר קאי. ואתא האי תנא למימר דאם ניקב נקב מפולש אע"פ שלא חסר כלום, או שהוא רחב כאיסר כגון שתחב בו יתד עבה אע"פ שאינו מפולש שאינו הולך מצדו לצדו פסול. ומתניתין דמכשרא מיירי בפחות מכאיסר ושאינו מפולש ע"כ. ואית דגרסי במשנה ברישא ניקב חסר. ותרי מילי נינהו. ואתא איהו לפרושי דניקב פסול דתני ברישא אפילו כי לא חסר מידי, או בנקב מפולש ואפילו בכל שהו כלומר אפילו תחב בו מחט, או ברוחב כאיסר. ולענין דינא הכל אחד. ואית דמפרשי דאחסר קאי, ולא נהיר. ולשון הר"ם פרק ח' [ה"ז], חסר כל שהו פסול.
סימני טריפה. שבהמה נטרפת בהן וקאמר מאי קבעי אי נקלף. דהיינו כעין גלודה בבהמה תנינא. אי נסדק. בגרגרת בנסדקה כולה הוא טרפות תנינא. ניקב. כגון ניקב קרום של מוח. והא לא קיימי סמפונהא. אם נמוח בתוכו. פירש רבינו שלמה, דהיינו [חדרי] הזרע שהגרעינין בתוכו. כבוש. פירש רבינו שלמה, בחומץ או בחרדל. שלוק. מבושל ביותר באור ברותחין. כדור. עגול ככדור. תיום. דבוקים שניהם יחד. הבוסר. פירש רבינו שלמה, קטן כפול הלבן ע"כ. והביאו לזה הא דאמרינן פרק מקום שנהגו [פסחים נ"ג ע"א], בוסר שיעורו כפול הלבן. ולא נהיר, כמו שנבאר. בדפוס. שעשה לו דפוס כשהוא קטן והוא נעשה ונתגדל כצורת הדפוס, שהוא כמין בריה אחרת שאינה דומה לאתרוג. תפוח מבחוץ. שנתפח ונרקב מבחוץ. וסרוח מבפנים. שקליפתו קיימת ונשפך מבפנים כקיתון. ולא אפשיט בעיין ולחומרא. והר"ם והרי"ף השמיטו זאת הבעיא, והספיק להם מה שהביאו הברייתא כפשטה דתני תפוח סרוח, ונשפך מבפנים ודאי סרוח הוא. ופשט הברייתא כפשטה משמע תפוח או סרוח בין מבפנים בין מבחוץ. וכן הלכתא. ובתיום לית הלכתא כיש אומרים. ובבוסר לית הלכתא כר"ע ותרוייהו כשרים נינהו. וכן כתב הר"ם [פ"ח ה"ח] ובוסר אינו קטן כפול הלבן כמו שכתב רבינו שלמה, דהא בין לר"מ בין לר' [יהודה] אינו כשר אלא או (בכזית) [בכאגוז] או בכביצה. אלא אתרוג אין גידולו כשאר אילנות, ובוסר שלו מקרי כל זמן שלא נגמר הפרי. וכשהוא גדול מכביצה נמי יש מהם שהם עדיין בוסר. וקיימא לן כר' יהודה וכרבנן.
דומה לכושי. פירש רבינו שלמה, שגדל כאן והרי הוא שחור, פסול דנדמה הוא. קונטרפייט בלעז. אבל כושי עצמו אורחיה הוא וכשר. הא לן והא להו. כלומר לעולם מתניתין כושי עצמו פסיל, ולא קשיא מתניתין לבני ארץ ישראל שרחוקין מארץ כוש ואינן רגילין בהן. ברייתא לבני בבל שקרובים לכושיים ורגילין בהם והוי כמו שגדל בהן. ומשום הכי תני כושי כשר. אבל דומה לכושי נדמה הוא ופסול. וזה הפירוש תעתוע, שהשחור הרבה יהיה כשר והשחור מעט יהיה פסול משום שחרות. ועיקר הפירוש, כושי כשר, שנוטה מעט לשחרות כשר. דומה לכושי, שהוא שחור כל כך שדומה לאדם כושי פסול. ושני אביי דמתניתין דפסיל נמי מיירי שהוא כושי כלומר שחור מעט, ומיירי בארץ ישראל שהאתרוגים שלהם אינן שחורים כלל הילכך פסול, שהרי אין האתרוגים דרכם להיות בהם שום שחרות. אבל ברייתא דמכשר כושי והוא השחור מעט, איירי בבבל שהאתרוגים שלהם יש להם שחרות מעט. אבל הדומה לכושי שהוא שחור הרבה עד שדומה לאדם כושי, פסול בכל מקום. וכן הלכתא. וכן פירשו הרי"ף והר"ם פרק ח' [ה"ח]. פוטר. מן המעשרות. כרבנן. דסבירא להו חייבין דפרי הוא, הואיל וראויין באכילה בין בגדלן בין בקטנן כדאיתא פ"ק דמעשרות [פ"א מ"ד]. לזריעה. פרי הראוי לצמח, והיינו נתבשלו כל צרכן.
<h2>דף לו:</h2>
דפי דפי. רחבים כמין קרשים. פירש רבינו שלמה, ואשמועינן רבא דכה"ג הוי כברייתו ע"כ. ולשון הר"ם פרק ח' [ה"ח], עשאו כמין ברייתו אע"פ שעשאו דפין דפין כשר. נראה שפירש כמין ברייתו כעין צואתו שמתחדד למעלה, וצורת האתרוג ניכרת בו, אלא שהרחיבו כעין דפין.
מטביל ביה. כל מאכלם הוא על ידי טיבול, והוא היה אוכל ממנו כפי צורך שעה ומהשאר היה יוצא בו ידי חובתו. אלא לרב קשיא. פירש רבינו שלמה הא דר' חנינא דהא אפילו בשני נמי בעינן הדר, דמצוה הדורה בעינן, הואיל ומזכירין בה שם שמים, דאמרינן בריש פירקא [כ"ט ע"ב], יבש פסול לא שנא בי"ט ראשון ולא שנא בי"ט שני, ואוקמינא טעמא דבעינן הדר וליכא. הכי גרסינן איכא דאמרי אמר רב הרי זה הדר דהא ר' חנינא מטבל בה ונפיק ע"כ. והעיקר דהא דאמר רב אין זה הדר לא נמשך אחר דעתו של ר' יוחנן דריש פירקין דקסבר דלא שנא בי"ט ראשון ולא שנא בי"ט שני פסול, דקאמר בשלמא יבש בעינן הדר וליכא דמשמע מהתם דיבש פסול אף בי"ט שני. אלא אין זה הדר, כלומר הואיל וניקב נמאס הוא, ושוב אינו ראוי לעשות בו מצוה. אי נמי דלישנא קמא סבירא ליה הכי, ולישנא בתרא סבירא ליה דליום שני כשר ואף זה הדר ליום שני קאמר. אבל ליום ראשון פסול כדמסיק ואזיל. וכן הלכתא. ואפילו ניקבוהו עכברים מותר בי"ט שני. וכן הלכתא. וכן פסק הרי"ף. וכן היא דעת הר"ם [פ"ח ה"ט]. ואיכא לאקשויי ר' חנינא היאך מטבל ביה ונפיק, והלא הוקצה למצותו ואסור לאוכלו עד שיעבור זמן מצותו. ואית דמתרצי דהני מילי לאוכלו כולו, דתו לא מצי למיעבד ביה מצוה. אבל איהו דאכיל מיניה משהו ומצי למעבד מצותו בשאר לא שייך ביה איסור מוקצה כל זמן שיכול לעשות מצותו בו. ולא נהיר, דהא אמרינן [ל"ז ע"ב] הדס של מצוה אסור להריח בו. אלמא אפילו מריחא אקצייה ואע"פ שיכול לעשות מצותו אחר שהריחו ולא חסריה מידי. כל שכן הכא דחסר ליה אע"פ שיכול לעשות בו מצותו שאסור. ועיקר התירוץ, דהא מילתא דר' חנינא מיירי כגון שהפריש שני אתרוגין לשני הימים ויצא יום ראשון באחד ואכל ממנו מעט וחשב לצאת מחר בשני, ונאבד השני, ויצא באתרוג הראשון ביום שני אחר שאכל ממנו. דליכא למימר שאכל ממנו תחילה בי"ט שני ואחר כך יצא בו, ואדעתא שיצא בו אחר שיאכל ממנו הוא דאכל ממנו, דחס ליה לר' חנינא דלא לעביד מצוה מן המובחר בי"ט שני. ומכל מקום מוכחינן מיניה דלא מפסיל ביום שני משום נקב, דלית כאן שום איסור מוקצה, וליכא לאקשויי מידי במאי דעביד ר' חנינא.
ר' יהודה אומר בכביצה. והלכתא כר' יהודה בקטן דבעינן כביצה. והלכתא כר' יוסי בגדול, דאפילו גדול כל כך שצריכות שתים לנטלו כשר. וכן פסקו הרי"ף והר"ם [פ"ז ה"ח] דקיימא לן [ערובין מ"ו ע"ב] ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. כדרך שחלוקין בשיעורי (בהן) [של אבנים] כך חלוקין כאן. מותר להכניס. במקום שאין שם אלא איסור טילטול דרבנן, ומשום כבוד הבריות לא גזור. מקורזלות. בקודש בלעז, שראויות לקינוח. כאגוז. דקסבר דהני חזו לקינוח, אבל יותר מזה לא חזיא לקינוח. הכי גרסינן אמר ר' יוסי כך היה מעשה וכו', ואתרוגו על כתיפו. פירוש מרוב גודלו. ואהדר ליה רבי יהודה, משם ראיה אף הם אמרו לו אין זה הדר. פירוש ואע"ג דאוקימנא בריש פירקין [ל"א ע"א] דטעמיה דרבי יהודה לאו משום הדר הוא, אלא דחייש לנפילה ויפסל. הכי קאמר ליה, אפילו לדידך דלא חיישת שמא יפול ויפסל, אין לך להביא ראיה מהך עובדא דכשר, שהרי הם אמרו לו שאינו הדר. והלכתא כר' יוסי. ולשון הר"ם פרק ז' [ה"ח] ושיעור אתרוג אין פחות מכביצה ואם היה גדול כל שהו כשר ע"כ. אלא במינו. בגמרא מפרש טעמא. חוט של משיחה. לינול בלעז. גימוניות. חוטי זהב כפופים כגימון וסובבים האגודה, וחבירו [שבת נ"ד ע"ב] ולא העגל יוצא בגימון, על שם [ישעי' נ"ח] הלכוף כאגמון. סיב. ודילא בלעז, שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כלולבי גפנים. עיקרא דדיקלא. שחותך ממנו נסרים, וקולפין כל כך עד שראויין לאגוד. דטעמיה דר' יהודה לאו משום הדר, אלא משום דלא בעי שאר מינין, כי היכי דלא לעבור משום בל תוסיף. צריך איגד. פירש רבינו שלמה, והוי ליה אף האגד מן המצוה. ואי מייתי מינא אחרינא. לאגוד מוסיף על מצות ארבעה מינים. אינו דין. אינו ק"ו הגון.
<h2>דף לז.</h2>
עלי זית ועלי שמן. לאו מד' מינין נינהו ור' יהודה סבר הני לדפנות, ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לסיכוך. בנסרים. ונהי נמי דמארבעה מינים אלו הם, מיהו מעיקרא דדיקלא נינהו [אלמא] כדיקלא דמו, דהא לר' יהודה אין מסככין אלא מארבעה מינים שבלולב. של ארז. וארזים לאו מארבעה מינים נינהו. ומשני דהא ארז ר"ל הדס ומד' מינין הוא. עשרה מיני ארז. וחשיב הדס חד מינייהו. וליתא לדר' יהודה לא בסיכוך ולא באגד, דהא קיימא לן כרבנן דאמרי אין צריך איגד אלא למצוה. הילכך קיימא לן בהא כר' מאיר. וכן פסקו הרי"ף והר"ם פרק ז' [הי"ב]. ביקירי. מנכבדים של ירושלים.
במינו היו אוגדין אותו מלמטה. במקום שנאגד הכל יחד, ונמצא איגד העליון לנוי בעלמא הוא ולא להכשר מצוה. הילכך אינו תוספת לעבור אבל תוסיף. דגדלי הושענא. אוגדין הלולבין. לשון גדילים. שיירי בהו בית יד. מתחת לאיגד, שלא יקחנו במקום איגדו. פירש רבינו שלמה, דקסבר כרבנן דאמרי אין צריך איגד, ואין האגד מן המצוה, דלא ניהוי חציצה בין היד להושענא ואין זו לקיחה ע"כ. וקשה להאי פירושא והלא רבנן סברי דמצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו כדלעיל. אלא הטעם דסבירא ליה כרבי (יוסי) [מאיר] שאוגדו בגימניות של זהב או בשאר המינין והוו חציצה. ואהדר רבא דאפילו הכי לא הוי חציצה, דהא לנאותו נתנו שם, וכל שנעשה ליפותו ולנאותו לא מקריא חציצה. והלכתא כרבא. ודוקא כשהיא דרך הידור ודרך כבוד, אבל נתנו בעציץ ובקדירה לא יצא דדרך בזיון הוא כדאיתא בסוף פרקין [מ"ב ע"ב], והביא זה הר"ם פרק ז' [הי"א].
אזוב קצר. שהיו מביאין מי חטאת מעיר לעיר בשפופרת של קנים ארוכות ומצניעין אותו שם לטהרת הטמאים ומטבל האזוב ומזה. ואם היה קצר ואינו יכול להגיע במים שבשפופרת מספקו בחוט או בכוש, פוש בלעז שהנשים טוות בו, מטבל האזוב עם הכוש שבידו, ועולה האזוב מן השפופרת ואחר כך אוחז באזוב ומזה. ולקחו וטבל. בשעת טבילה בעינן לקיחה. אלא ש"מ שמה לקיחה. כתב רבינו שלמה, ומיהו כשהוא מזה צריך לאחוז באזוב, מפני שאם אוחזו בדבר אחר הוא מנענע כאן וכאן ואינו מכוין ומזה על הכלי. נפל משפופרת. אף האפר היו מביאין בשפופרת כשבא לקדש נותן המים תחילה ואחר כך האפר. וקאמר אם כשבא לקדש נפל האפר לשוקת שלא במתכוין פסול לקדוש, דכונה בעינן.
<h2>דף לז:</h2>
הא הפילו. דומיא דנפל, שלא אחז האפר ונתנו שם, אלא אחז בשפופרת ועירה לתוך המים בכונת קדוש כשר. כתב רבינו שלמה, הכי גרסינן אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא. לא לידוץ. אחר שאגד ההדס והערבה יחד לא יתחוב הלולב מלמעלה לתוך האיגוד דילמא נתרי טרפי. הלולב מפיל עלי ההדס והערבה ומשתיירין באיגד וחוצצין בין מין ומין, ואינן אגודין יחד להיותן לקיחה אחת. פירוש, ואפילו לרבנן דלא בעו איגד, למצוה מיהא בעו משום ואנוהו. אינו חוצץ. והלכתא בכולהו כרבא. אבל אם יש בינייהו דבר שאינו מג' מינין הויא חציצה ופסול. והביא הר"ם זה פרק ז' [הי"ב]. לא ליגזוז. אם הלולב ארוך יותר [מדאי] ורוצה לקוצצו לא יקצוץ אותו כשהוא תחוב האיגד עם ההדס והערבה, שאם יחתכנו שם ישארו תוך האיגד עלי הלולב חתוכים שנחתכו מן הלולב כשחתך וקצר משדרתו, והעלים גדולים ועולים למעלה והוו חציצה, שהרי אינם אגודים. אלא יוציאנו מן האגודה ויקצצנו ואחר כך יאגדנו. אינו חוצץ. והלכתא כרבא.
אסור להריח בו. כל ימי מצותו, דהואיל ונתנו שם למצוה הקצה אותו שלא יהנה בו במה שהוא הנאתו והזמינו למצוה, והדס הנאתו בריחו. אבל אתרוג הנאתו באכילה, ומאכילה שהיא עיקר הנאתו [הקצהו] ולא מריחו, שאין ריחו עיקר הנאתו. הדס במחובר מותר להריח בו. בשבת, דהא עיקר הנאתו בריחו, ובמחובר נמי מורח ליה וליכא למיחש שמא יחתכנו או יקצצנו. אבל אתרוג שעומד לאכילה אי שרית ליה לאורוחי יקצצנו כדי שיאכלנו, שהרי עיקר הנאתו לאכילה. כתב רבינו שלמה, ואפילו אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה ע"כ. ופירש אתי למיתלש בשוגג, שישכח שבת מתוך שיתן לבו לאוכלו. והביא הר"ם זה בשבת פרק כ"א [ה"ז]. וההיא דבכל מערבין [ערובין מ' ע"א], הנהו בני גננא דגזו להו גוים אסא ביומא טבא וכו', ביארנוה יפה שם. גבוה מכולם. קס"ד דמשום דאמרינן [לעיל] [ל"ב ע"ב] שצריך שיצא למעלה מן ההדס והערבה טפח. ומותיב, יגביה האתרוג יותר ויברך עליו, שהרי יכול להגביה האתרוג יותר מן הלולב. ומשני דמינו קאמר, אילנו גבוה מכולם. תחלה וסוף. הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף הפרק בסוף ההלל. מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים. הכי גרסינן, ובאנא השם הושיעה נא דברי ב"ה וב"ש אומרים אף באנא השם הצליחה נא.
<h2>דף לח.</h2>
וכן לולב. כשמנענעו מוליך ומביא כנגד הרוחות לצד זה ולצד זה, מעלה ומוריד למעלה ולמטה. ממטי ליה. מוליך. ומייתי. מביא. ולאו מילתא היא. אין ראוי לומר כן, שלא יתגרה ביצר הרע. כתב הרי"ף, וכן ללולב וכך המנהג. איכא מ"ד צריך לנענע שלש פעמים בהולכה והבאה, חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד, וגמר לה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם רב חייא בר אשי בשם רב המשכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וכו' תני צריך לנענע שלש פעמים על כל דבר ודבר ר' זעירא בעי הכן חד והכן חד או דילמא הכן והכן חד, כלומר ההולכה אחת וההבאה אחת או דילמא ההולכה וההבאה שניהן כאחד, דאלמא נענוע זה חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד הוא, עד כאן. ולשון הר"ם פרק ז' [ה"ט וה"י] ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח. כיצד מוליך ומנענע ראש הלולב שלש פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלש פעמים, וכן בעלייה וירידה, והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא, וכל היום כשר לנטילת לולב, ואינו נוטל בלילה, עד כאן. הרי דעת הר"ם כהאי "איכא מאן דאמר" שכתב הרי"ף. ופירוש "על כל דבר ודבר" על כל דבר ודבר שמנענע, דהיינו בהולכה והבאה ועלייה וירידה. ובעיא דר' זעירא היא אי חשבינן להולכה והבאה בתרי, וצריך לנענע ג' פעמים בהולכה וג' בהבאה. או דילמא חדא מילתא היא, ואין צריך אלא ג' פעמים אחר הולכה והבאה. ולא אפשיט. הילכך מנענע ג' בכולהו. ואיכא מאן דמפרש על כל דבר ודבר שצריך לנענע בקריאתו, כגון הודו תחלה וסוף ואנא [השם] הושיעה נא, ובעי אם ההולכה היא נענוע אחד וההבאה נענוע אחר ואחר ההולכה וההבאה ינענע פעם אחת. או דילמא ההולכות וההבאות אינם אלא נענוע אחד, ואחר כל ההולכות וההבאות ינענע ב' פעמים. והעיקר מה שפירש הר"ם.
על שולחנו. אם שכח ולא נטלו קודם סעודה וניכר בתוך הסעודה צריך להפסיק סעודתו. ואם התחילו. לאכול קודם שהתפלל תפלת המנחה אינו מפסיק מסעודתו ומתפלל אלא גומר סעודתו ואחר כך מתפלל, כדאיתא פ"ק דשבת [ט' ע"ב]. הא דאיכא. ההיא דשבת מיירי שיש שהות ביום כל כך שיכול לגמור סעודתו קודם שיעבור זמן תפלת המנחה, משום הכי אינו צריך להפסיק. והכא מיירי שאין שהות ביום כל כך שאם יגמור סעודתו תחשך. ומאי קושיא. דאיצטריך לרב ספרא לאוקמינהו בתרי גווני, אפילו תימא דתרוייהו מיירי בדאיכא שהות ביום. ולולב שהוא מן התורה מפסיק, כדקתני התם מפסיקין לק"ש והטעם דק"ש דאורייתא הוא. ואין מפסיקין לתפלה דתפלה היא מדרבנן, כלומר תיקון [נוסח] תפלה היא דרבנן ואינו מפסיק. אלא אי קשיא דאיצטריך רב ספרא לשנויי הא דאיכא שהות וכו' דמתניתין גופא, כלומר קשיא רישא אסיפא. דילמא מצוה לאפסוקי, ואע"פ שיש לו שהות, שמא ישכח ויפשע. אלא אמר ר' זירא לעולם. כי איצטריך רב ספרא לשנויי הא דאיכא שהות וכו', מקושיא קמייתא דתפלה הוא דאיצטריך לשנויי הכי, דלא מצית לתרוצי הא דאורייתא והא דרבנן, דהכא נמי גבי לולב מיירי בדרבנן, דביום שני עסקינן דנטילת לולב היא דרבנן, דהא קתני מי שבא בדרך וזה אי אפשר בי"ט ראשון, הילכך תרוייהו דרבנן נינהו. והא דקתני הכא נוטלו על שולחנו דמשמע שמפסיק, מיירי דליכא שהות ביום. ומתניתין דשבת דאמרה אין מפסיקין מיירי דאיכא שהות ביום. והואיל ואיכא שהות ביום לכתחלה נמי אינו חייב להפסיק, הואיל ומדרבנן נינהו. הילכך ודאי סיפא דמתניתין דהכא דתני לא נטל וכו' מיירי בדאיכא שהות ביום, דהואיל ואיכא שהות ביום אפילו לכתחלה אינו חייב להפסיק בדרבנן כדחזינן בהדיא ממתניתין דשבת. ומיהו אפילו בדרבנן לכתחלה לא ישב לסעודה עד שיעשה המצוה כדאיתא התם. ומה שהוא מן התורה אע"פ שיש שהות ביום יפסיק, כדתנן התם מפסיקין לק"ש כלומר שהוא מן התורה, ואין מפסיקין לתפלה, כלומר שהיא מדרבנן. ואוקימנא למתניתין דהתם בדאיכא שהות ביום. אלמא אע"ג דאיכא שהות ביום מפסיק למה שהוא מן התורה. הילכך ביום ראשון מפסיק מסעודתו ונוטל לולב אע"ג דאיכא שהות ביום. ורבא נמי הכי סבירא ליה ואע"ג דלא [תירץ הכי] משום דמתניתין משמע דביום שני קא מיירי. אבל מעיקר דיניה לא אידחי, דדילמא הוא כדקאמר ותו לא מידי. מקרין אותו. כך היו נוהגין, אחד היה קורא את ההלל ומוציא את הרבים. ואם היה עבד או אשה או קטן. הואיל ואינו מחויב בדבר אינו מוציא את המחויב ידי חובתו. הילכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר. ותבוא לו מאירה. על שלא למד, ואם למד תבוא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה. והם עונים הללויה. על כל דבר שהוא אומר. ובמסכת סוטה [ל' ע"ב] נמי גרסינן כיצד אמרו ישראל שירה משה אמר אשירה לד' והם אומרים אשירה לד', משה אמר כי גאה גאה והם אמרו אשירה לד'. והכא נמי על כל דבר דקאמר עונין אחריו הללויה. כתב הר"ם בחנוכה פרק ג' [הי"ב] מנהג קריאת ההלל בימי החכמים הראשונים כך היה, אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל, הגדול מתחיל ואומר הללויה, וכל העם עונין אחריו הללויה, וחוזר ואומר הללו עבדי ד', וכל העם עונין הללויה, וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, וכל העם עונין הללויה. וכן על כל דבר ודבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל מאה ושלש ועשרים פעמים. סימן להם שנותיו של אהרן. וכן כשהקורא מגיע לראש כל פרק ופרק הם חוזרים ואומרים מה שהוא אומר. כשהוא אומר בצאת ישראל ממצרים הם חוזרים ואומרים בצאת ישראל ממצרים. והקורא אומר בית יעקב מעם לועז וכל העם עונין הללויה, עד שיאמר אהבתי. וכן כשיאמר הקורא הללו את ד' כל גוים כל העם חוזרין ואומרים הללו את ה' כל גוים. הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא והן עונין אחריו אנא ה' הושיעה נא אע"פ שאינו ראש הפרק. הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והם עונין אחריו אנא ה' [הצליחה נא]. הוא אומר ברוך הבא והם עונין אחריו בשם ד'. ואם היה הקורא את ההלל קטן או עבד או אשה עונה אחריהם מה שהם אומרים מלה במלה בכל ההלל. זהו המנהג הראשון ובו ראוי לילך. אבל בזמנים אלו ראיתי בכל המקומות מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם, אין אחד מהם דומה לאחר ע"כ. באמת אמרו. כל באמת הלכה למשה מסיני היא [ירושלמי שבת פ"א ה"ג], כלומר אין חולק בדבר. בן מברך וכו'. מ[וקי] פרק מי שמתו [ברכות כ' ע"ב] דוקא כשאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל אם אכל שיעורא דאורייתא לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, בברכות ביארנוה.
<h2>דף לח:</h2>
הילכתא גברתא. הלכות גדולות. ממנהגא. פירש רבינו שלמה, שנהגו עכשיו בבתי כנסיות, כדמפרש ואזיל שהיו נוהגין לענות הללויה שתי פעמים ולא יותר ואומרים כל ההלל עם המקרא עד הודו ועונין אחריו הודו וחוזרין וקורין עמו עד אנא [ועונין אחריו אנא] ד' הושיעה נא אנא ד' הצליחה נא, כמו שאנו עושין. ואין זו הקריאה כקריאת הראשונים שהיו עונין הללויה על כל דבר ודבר, כדאמרינן במתניתין דהכא ובסוטה [ל' ע"ב], ואמר רבא ממנהג של עכשיו אנו למדים מה היא עיקר תקנת קריאת ההלל כשתקנוהו, לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו תיקנו אחד קורא ואחרים שומעים והכל עונין מקצת. ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקורין אותו כולו ואעפ"כ עונין ב' פעמים הללויה והודו לד' ואנא, מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין. הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה. ממה שאנו נוהגין שהמקרא פותח בהללויה ואנו שותקין ועונין אחריו הללויה והוא שותק ואין אנו מתחילין לקרות עמו כסדר שאנו גומרים עמו שאר ההלל, למדין אנו מכאן שמצוה לענות הללויה בפתיחתו ואפילו לבקיאין. הוא אומר הללו עבדי י"י והם אומרים הללויה מכאן למי שגדול מקרא אותו שעונה אחריו הללויה. כלומר ממה שאנו נוהגין עכשיו לענות עוד הללויה פעם שניה ושאר ההלל קורין כולן אנו למידין תקנה [הראשונה מי שאינו בקי] ואינו גומרו אלא סומך על המקרא דיו לענות הללויה [על כל דבר. ולפיכך] החזיקו עכשו במנהג זה לסמוך בה[ללו עבדי ד' על המקרא ולענות הללויה לדעת תקנה הראשונה ולא תשתכח שמותר בכל הלל לסמוך עליו ולענות הללויה] במי שאינו בקי. הוא אומר הודו. והן שותקין [ואחר כך עונין. מכאן. שבראשי פרקים צריכין לענות ראשי פרקים עצמן ולא סגי ליה בהללויה]. ומיהו אנן דגמרינן כוליה ולא מצרכינן. אלא שבזה החזיקו שלא תשתכח תקנה ראשונה למי שאינו גומר. הוא אומר אנא. ואין זה מראשי פרקים. בזה החזיקו להיות סימן לתקנה למי שסומך על המקרא שפעמים שצריך לענות אחריו כל דבר ודבר שהוא אומר, כגון מי שהיה קטן מקרא אותו. הוא אומר וכו'. בזה החזיקו שאם ירצה לכפול כל ההלל כופל כמו שזה נכפל. והוא [הדין] דמצי למימר איפכא, בהושיעה נא כופל ובהצליחה נא אם קטן מקרא. עד כאן שיטת רבינו שלמה. ואיני יודע מאין לו שהראשונים היו רובן עמי הארץ והאחרונים כולם יודעים את התורה. ודעת הר"ם דממנהג הראשונים קאמר רבא שכמה ענינים אנו למידים ממה שנהגו בקריאתה, ומספר איך נהגו קריאתה [כגון] לענות הללויה בפירוש ולא [נהגו] בהללויה בשמיעה. ופירש עונין אחריו הללויה על כל דבר ודבר חוץ מראשי פרקים כדמפרש. וכן תבין דעת הר"ם [פ"ג מהל' מגילה הי"א—י"ד] כמו שכתבנו לשון [הר"ם] לעיל. ששומע כעונה. פירש רבינו שלמה, מי שאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אע"פ שלא ענה יצא, וכן למתפלל בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפלתן וישמעו והרי הן כעונין, ולכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן. וכן יסד רב יהודאי גאון בהלכות גדולות, עד כאן. חכימיא. כמשמעו. וספריא. מלמדי תינוקות. לא לימא וכו'. דלא לימא הזכרת השם אמילתא דלעיל ומחזי כמוציא השם לבטלה.
<h2>דף לט.</h2>
משה. גדול הדור. שפיר קאמרת. בתמיה. כל אסוקי מילתא. הואיל וכונתו בענין שיהיה אחד וגומרו, אינו [כמוציא השם לבטלה]. לכפול. כל [פסוק ופסוק.] כתב רבינו שלמה, ונהגו כן מפני שיש בו פרשה שכולה כפולה, הודו תחלה וסוף, יאמר נא ג' פעמים, מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה, [ה' לי ה' לי, טוב לחסות טוב לחסות], סבובי גם סבבוני, דחה דחיתני, ויהי לי לישועה וקול רינה וישועה, [ימין ה' ימין ה'], לא אמות ולמות לא נתנני, פתחו לי שערי זה השער [לה']. והיינו דאמרינן בגמרא מוסיף לכפול מאדך ולמטה [שעד שם הכל כפול] ומשם ואילך (אינו) צריך ע"כ. לא שנו. [דתליא במנהג הברכה]. אלא לאחריו. שהיא יהללוך ה' כל מעשיך. לפניו. קודם שיקרא מברך אשר קדשנו. וכתב הר"ם [בהלכות] מגילה [פ"ג ה"ז], אבל בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה, ומנהג זה בצבור לפיכך קוראין בדילוג ואין מברכין עליו, שאין [מברכין] על המנהג ע"כ.
נותן לו אתרוג. חבר שקונה הושענא כולה מעם הארץ, דהיינו ד' מינים [בשביעית יבקש ממנו שיתן לו] האתרוג במתנה. אבל הלולב אינו אלא עץ שקצצו אחר ראש השנה. [דאין מוסרין לע"ה] דמי פירות שביעית, כדמפרש בגמרא, שהרי... וכתב רבינו שלמה לי [נראה דלא] גרסינן במשנה מחבירו, אלא הלוקח מעם הארץ... שהוא עם הארץ.0... מבליע. יתן לו כל הדמים על שם הלולב. ונמצא שאינו מפסיד כלום. להדיא. לשם אתרוג, יתן לו דמי אתרוג, שהרי לבסוף [יתננו לו] ומה טעם אינו רשאי לקנותו ממנו. לעם הארץ. אלמא בעם הארץ מיירי מתניתין, ועם הארץ אינו חבירו של חבר. אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ. שביעית תופסת דמיה בקדושת שביעית. שמא יקנה מהם דבר המתקיים ולא יבערנו בשביעית, (ושביעית... בקדושת שביעית) וקאמר שאין קונין ממנו פירות שביעית שיבוא... אלא דברים הצריכים למזון ג' סעודות. שמא לסעודת שבת הוא צריך. וכיון שהותר כך בערב השבת הותר לכל ימות השנה. [ואם מסר. ששכח] ושגג בדבר, כשנזכר יעשה כך. שהאחרון נתפס בקדושת [שביעית כדאמרי' לקמן (מ' ע"ב) שכולן] יצאו לחולין חוץ מפרי שביעית. ואותן הפירות שחילל [נאכלין בקדושת] שביעית.
<h2>דף לט:</h2>
בד"א. דמזון ג' סעודות לוקחין מהם. בלוקח משדה זו שהיא מופקרת לכל, דהואיל ואנו רואין שאינו [חשוד מותר למסור לו] (פירות) דמי ג' סעודות. אבל לא הרבה, שלא [תהא עינו צרה להצניען. אבל בלוקח מן המשומר. פירש רבינו שלמה שפתחה נעול, נחשד שאינו מפקירה לעניים. ע"כ. [אבל ממה] שכתב הר"ם בשמיטה פרק ח' [הי"ב], נראה שפירש שהיה מוכר דברים המופקרים כגון הפיגם והירבוזין, אבל אם הוא מוכר דברים המשומרים כמו לולב ואתרוג כגון תאנים ורמונים אסור. ומתניתין דהכא מיירי לשני הפירושים בלוקח מעם הארץ. ואין לוקחין ממנו אפילו בחצי מטבע שנקרא איסר. וניקחין מכל אדם. וקס"ד דאפילו טובא משמע. בכדי מן. בכדי מזונותיו שנו והיינו ג' סעודות, אבל טובא לא. אי הכי. שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ. אפילו לולב. לא יקח ממנו, שאף בו נוהג שביעית. וטעמא מפרש לקמן. בת שישית. דעל כרחך בט"ו יום שבין ראש השנה לסוכות לא יגדל כל כך. ואילן בתר חנטה אזלינן ביה. אתרוג. כמו ירק אחר לקיטה. ונוהג בו [שביעית] הואיל ונלקט בשביעית. בין וכו'. דאפליגו באתרוג לענין מעשר אי אזלינן בתר לקיטה כירק או בתר חנטה כאילן. מודו דלענין שביעית אזלינן בתר חנטה.
<h2>דף מ.</h2>
הוא דאמר. תנא דמתניתין דמקפיד אאתרוג. בחיבא. לשון מחבוא, כלומר שנכנס לאוצר. לאכילה. למאכל בהמה. שאני התם. גבי עצי הסקה. משום הכי לא נהגא בהו שביעית, דאמר קרא [לכם לכל צרכיכם]. וכתיב לאכלה למימרא דאינו מותר ליהנות מפירות [שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה] שכשנהנה ממנו מתבער מן העולם, כגון [סיכה ושתיה והדלקת הנר. אח]ר ביעורן. משנעשו גחלים מתחממין כנגדן [ואופין בהן. אבל לולב] עיקר הנייתו לכבד הבית והיא שעת ביעורו וקילקולו, ודמי [להנאת אכילה ועלי קני]ם וגפנים קיימי להכי ולהכי. הילכך אזלינן בתר מחשבה. דמשחן. עץ שמן שהעץ עצמו מדליקין בו כדי להאיר כמין אבוקה, והויא [הנאתו וביעורו שוה], נימא נמי מיהא אם ליקטן להדלקת אורה דנהגא בו שביעית. [סתם עצים להסקה] ולא להאיר, הילכך אפילו ליקטן להאיר לא נהגא בהו שביעית. גריס רבינו שלמה, ועצים להסקה כלומר עצי הסקה גופייהו שהנאתן אחר ביעורן. וכתב, אית דגרסי וסתם עצים להסקה קיימי תנאי היא. וכתב ואיני יכול להעמידה. למלוגמא. כמו שכתב [ר"ש] שאינה לכל אדם אלא לחולים.
<h2>דף מ:</h2>
אין שביעית מתחללת. לתפוש דמיה בקדושתה. אלא דרך מקח. שמוכרה לאחר. אבל לא על ידי חילול לומר פירות הללו מחוללין על מעות הללו. דר' יוסי. ברייתא במסכת ערכין, בפרק המוכר שדהו בשנת היובל [תוספתא פ"ה ה"ד] היא שנויה. אבקה. דבר שאינו עיקר האיסור נקרא אבק. אחרון. החליפין האחרונים נתפשים, ויצאו לחולין כל שאר החליפין, והפרי עצמו שביעית לא יצא לחולין בחליפין, אלא הפרי אסור לעולם ואוסר חליפיו עד שיחליפו אותן חליפין בדבר אחר, והאחרון של אותן חליפין אסור. מקח אין דרך חילול. [דחילול] בפדיה ולא במקח וממכר. שמא יגדל עדרים. לגדל ולדות, ונמצא משהה מעשרותיו, והתורה אמרה [שנה שנה ואכלת].
<h2>דף מא.</h2>
[בזכרים]. אין מגדלין מהם ולדות, וגזרי רבנן זכרים אטו נקיבות. מחלוקת. [דר' אליעזר ורבנן.] בפרי ראשון. פירות שביעית עצמן. פרי שני. דמי שביעית. [וביקש ליקח] לו חלוק. ואינו יכול, שהרי מתקיים לשנה [הבאה. נתונים לך במתנה] שהחנוני יקח ממנו הפירות שחלה עליהם קדושת שביעית ויתן לו הסלע לעשות חפציו [שירצה. והא הכא. דהא סלע פרי שני הוא] וקאמר שמוציאו לחולין דרך [מקח וממכר דוקא. והא דקתני אחד] שביעית. דאלמא שביעית עצמה קא תני [דמתחלל דרך חילול. מעשר ממש. מי] איכא מאן דאמר שהמעשר עצמו יתחלל על [בהמה חיה ועוף, דאין מתחלל אלא על] מטבע.
במקדש שבעה. כדדרשינן בתורת כהנים [פ' אמור] מושמחתם לפני ה' אלהיכם] שבעת ימים. במדינה. בירושלים [שאף היא כגבולים. ושיהא יום הנף. של] עומר, דהיינו י"ו בניסן כולו אסור בחדש... הא כשאין בית המקדש קיים האיר המזרח בי"ו הותר חדש, כדדרשינן מעד עצם היום הזה, עיצומו של יום מתיר, והיינו האיר פני המזרח. ועד הביאכם את עומר הוא כשבית המקדש קיים שאסורים בחדש עד שיקרב העומר. אשתקד. שנה שעברה. דאיבני. בית המקדש אימת. ונגמרה המלאכה, דשייכא הך חששא. בשיתסר. עצמו הרי קאי, וקודם שנתקדש שהרי אין בית המקדש בנוי עדיין. בחמיסר. או קודם לכן מחצות ואילך. תשתרי. כלומר לא נאסור משום חששא זו אלא עד חצות. שלעולם בחצי היום כבר קרב העומר שאין ב"ד מתעצלין, כדתנן במנחות [ס"ח ע"א] הרחוקים מירושלים מותרין בחדש מחצות היום ואילך, דודאי קרב העומר. בליליא. שמא נגמר בליל ששה עשר ולא היו פנויים בקצירת העומר עד מחר, וישהו בהקרבתו עד לערב ויהיו אסורים בחדש עד שיקרב. [אי נמי] סמוך לשקיעת החמה בחמיסר, והיא היא. כתב רבינו שלמה הא דקיימא לן בשבועות [ט"ו ע"ב] דאין בנין בית המקדש בלילה דכתיב וביום הקים דאין בנין המקדש דוחה י"ט וחמיסר י"ט הוא, ה"מ בנין הבנוי בידי אדם [אבל מקדש העתיד הו]א בנוי בידי שמים, שנאמר מקדש ד' כוננו ידיך ע"כ. בשיטת ר' יהודה. תלמיד תלמידו הוא.
<h2>דף מא:</h2>
אלא דרש והתקין. כדמסיק ואזיל. [יום טוב ראשון. דאמרינן לקמן (מ"ג ע"א) דדוחה] מצות לולב שבת בי"ט ראשון לבדו. מוליכין [את לולביהן מערב שבת. ברשות]. ברשות מצוה שהוא טרוד ומתעסק במצוה [ומחשב וממהר לעשותה ומתוך] שהוא טרוד טעה בדבר מצוה ושגג בדבר [מצוה. מנא הני מילי. דאין אדם יוצא בלולבו] של חבירו. למה לי וכו'. כך [גרס רבינו שלמה]. הא קמ"ל. שר"ג לא נתנו לו אלא על מנת שיחזירהו [לו ואפילו הכי הויא מתנה עד שיצאו בו. ומשום שאינו שלו] אין בו אם קיימו תנאם דהיינו שהחזירוהו לו, ואם [לא החזירו לא יצא מש"ה] (רצו אמ') קאמר והחזירו. כדרבא דאמר רבא. פרק [קמא דקדושין [ו' ע"ב] ואע"ג דתנן בפרק] השותפין [נדרים מ"ח ע"א] כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת [אינה מתנה והאיך יכול] להחזירה אם הקדישה מקודשת [הכא נמי יכול להקדישו ולפדותו ויחזור לו. ואע"ג דאמרי' בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ז ע"ב)] הא לך שור זה על מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו מקודש, דמידי דחזי ליה קאמר. שאני שור דקדושת הגוף הוא ואינו יכול לפדותו הילכך אינו יכול להקדישו, שהרי לא נתנו לו אלא על מנת שיחזירהו לו. [הוה מצלי] ביה. כשהיה מתפלל היה לולבו בידו. לא יאחוז. מפני שטרוד במחשבתו שלא יפלו, ונמצא שאינו מכוין בתפלתו. ולא יישן בהם. אוקימנה בהישן [כ"ו ע"א] דמיירי בדנקיט להו בידיה. סכין. מתירא שמא יפול ויתקע ברגלו. וקערה. מליאה. ומעות. שלא יתפזרו. וככר. שאם יפול יהא נמאס. הילכך דעתו עליהן ולא יתפלל כשהם בידו שאינו יכול לכוין. לאו מצוה נינהו. וטריד בהו, שהם עליו למשא. הכא מצוה. ואינו טריד במשאם [וכל] שכן דמכוין טפי. נכנס לבית המדרש. טריד בשמעתא ויפול מידו.
<h2>דף מב.</h2>
לא שנו. דפטר רבי יוסי מחטאת. שלא יצא בו. עדיין כשהוא [מוציאו, דטועה בדבר] מצוה הוא. אבל יצא בו. והוציאו. חייב. דשוב אינו טועה במצוה. [מדאגבהיה]. שהגביהו יצא בו. והיכי משכחת שיוציאנו קודם שיצא בו. [כשהפכו]. והוציא, [דאינו] יוצא בנטילתו אלא כשנטלו דרך גדילתו די.0... [כשהוציאו] בכלי. ואינו יוצא, שהרי נטילה דרך בזיון היא. דרך כבוד. [כגון שכורך ידיו בסודר] ונוטלו, כדלעיל [ל"ז ע"א]. בין אגפים. פירש רבינו שלמה לשון עופות [עולת העוף הנמצאת בין עופות] המלוקים לחטאת. שאינו מבוקר. מן המומין. [שאין] זה טועה בדבר מצוה, שהרי אינן עומדין להקרבה [להיות חרד עליהם. מקבלת אשה.] מיד בעלה. ולא אמרינן קא מטלטלה מידי דלא חזי. בשבת מחזירין. שהרי מכאן נטלום היום. אבל לא מוסיפין [מים, כל] שכן שאינו מחליף אותם במים אחרים, דאיכא [תקון מנא. בחולו של] מועד מחליפין. כלומר מצוה להחליף. [קמ"ל. כיון דראוי לנטילת] אנשים תורת כלי עליו ומותר בטילטול לכל. [חייב בלולב. מדבריהם כדי] לחנכו במצות. לשמור תפלין. שלא יכנס בהם לבית הכסא. גופו. ואינו יודע לשמור ידיו. על גופו טהרות. אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם. אבל אם נגעו ידיו בטהרות חוששין להם, שהרי אינו יודע לשמור ידיו. לישאל. שאם שואלין אותו נגעת בטומאה זו יודע [להשיב הן או לאו]. ספיקו טהור. אם ישאלו אותו ואמר איני יודע. בבית הגרנות. [פירש רבינו שלמה] בבית הגרנות לקטן אין חולקין לו. אבל משגרין לו בביתו, כדאיתא ביבמות פרק נושאין [צ"ט ע"ב]. והואיל ופורס כפיו הכל יודעים שהביא שתי שערות ולאו קטן הוא, שקטן אינו פורס כפיו כדאיתא במגילה [כ"ד ע"א]. לוקח לו תפלין. וזה סותר מה שכתב רבינו שלמה בפרק מי שמתו [ברכות כ' ע"א] במתניתין דתני נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומתפלין, כמו [שאמר כשיודע לדבר מלמדו] תורה צוה לנו ופסוק ראשון של ק"ש. כלומר דהואיל והם קטנים [ביותר] די להם בפסוק אחד של תורה ושל ק"ש. אבל כשהגדילו מעט [אע"פ שהם] קטנים בשנים מלמדים אותם לקרא ק"ש בעונתה ומברכין לפניה [ולאחריה כדי לחנכן] במצות. וכן כתב הר"ם בק"ש פרק ד' [ה"א].
<h2>דף מב:</h2>
היודע לשחוט. פירש רבינו שלמה [אע"פ שהוא] אינו בקי בהלכות שחיטה, כדמפרש רב הונא שגדול [עומד על גביו וראהו] שלא דרס. כזית דגן. כל חמישת המינין קרויין [דגן]. והוא שיכול לאכול. אותו כזית כשיעור שהיית [אכילת פרס] כמו דברירנא בעירובין [פ"ב ע"ב]. יוסיף מכאוב. ומסריח. [הפסח. ממנין אותו] עם בני החבורה. ואי לא לא, דכתיב איש לפי אכלו.
[לולב וערבה שהן במקדש כל] שבעה לנטילה וערבה להקיף את המזבח, כדלקמן [בפרקין (מ"ה ע"א). ששה ושבעה.] דוחין שבת, פעמים הם שבעה שדוחין שבת כדמפרש ואזיל. ההלל. נגמר כל שבעת ימי החג ובערכין [י' ע"א] מפ' מפני שבכל יום ויום חלוק בקרבנותיו. והשמחה. לאכול בשר שלמים. סוכה. לישב בה. וניסוך המים. בתמידי החג שחרית ולא ערבית, כדאמרינן ביומא בפרק שני [כ"ו ע"ב]. החליל. שמחת בית השואבה, שהיו שמיחין בחג [לכבוד שאיבת ניסוך] המים ומחללין בחלילין ובכנורות ואותו חליל אינו דוחה אפילו י"ט [וכל שכן שבת] שבחולו של מועד. ופשו להו חמשה. וכשחל יו"ט בשבת [יש ששה. לולב שבעה וכו'] דלולב ביום ראשון דחי שבת ולא בשאר הימים [ערבה שבעה. כשחל שבת] בשביעי דחיא שבת. ובגמרא מפרש טעמא... [החזנין. המשמשין] לצבור. והזקנים. שמתיראים שלא ידחקו אותם... [ומלמדין. ב"ד את] כולם. במתנה. כדי שלא יהא אצלו בגזל. טילטול בעלמא הוא. אין כאן איסור אלא משום טלטול, וכיון דבמקדש [הוא מן התורה כל שבעה] למה אסרו טילטול, ומה סייג יש כאן.
<h2>דף מג.</h2>
[ויעבירנו ד"א ברה"ר]. הוא הדין ויוציאנו מרשות היחיד לרשות [הרבים. הא תקינו ליה] רבנן. שלא יטלנו אלא בביתו כדקתני במתניתין [שיהא כל אחד ואחד נוטל] בביתו. אלא ביום ראשון. דחשיבא נטילתו [דאפילו בגבולין חייב מן התורה לא גזרו ביה] רבנן. אבל בשאר הימים שאינו מן התורה אלא במקדש [גזרו רבנן. בפרק האשה (יבמות צ' ע"ב)] רבה משנינן שאין זה לעקור דבר מן התורה. האידנא נמי. לידחו בי"ט ראשון את ה[שבת]. אנן לא [ידעינן בקביעא דירחא] איזהו י"ט ראשון. אינהו. בני ארץ ישראל שעדיין [מקדשין על פי הראיה]. ותניא אידך. מתניתין היא בפרקין דלעיל [מ"א ע"ב]. ראשון. אפילו בגבולין. [לאו מרבויא דריש]. הראשון. ה' מיעוטא הוא. למכשירי לולב. [כלומר שמכשירי לולב דוחין את השבת ואפילו לקוצצו מן] המחובר. במילואים. דכתיב ופתח אהל מועד [תשבו יומם ולילה. שעה אחת.] לולב מצותו שעה אחת, שלא נאמר בו אלא לקיחה.
